הנחה מוטעית והרסנית בבסיס המו"מ של ארה"ב עם משטר האייתולות היא שאפשר לנהל את המו"מ על בסיס ערכים וטקטיקות מערביים ועסקיים. טקטיקות מו"מ של ארה"ב שואפות לקדם פיוס ודו-קיום בשלום, אבל טקטיקות המו"מ של האייתולות מונחות על-ידי מורשת בת 1,400 שנה, שבמרכזה חזון פנאטי המחייב את הכנעת ה"כופר" המערבי, והוא חשוב הרבה יותר משיקולים עסקיים ודיפלומטים. טקטיקות מו"מ של ארה"ב חותרות להסכם מחייב, אבל טקטיקות מו"מ של האייתולות שואפות להסכם ארעי, הניתן להפרה כאשר יכולות צבאיות ומדיניות מאפשרות זאת.
מו"מ אמריקני מתמקד בתרחישים עתידיים (ספקולטיביים) ובהתבטאויות אירניות עכשוויות, שהן בדרך כלל מתוחכמות ומתונות, במקום להתמקד ברקורד האלים המתועד של משטר האייתוללות, באידיאולוגיה הקנאית שלו, בחוקת 1979 ובספרים שכתב אייתוללה ח'ומייני, המהווים את ליבת משטר האייתולות מאז המהפכה האיסלאמית מ-1979. מאז 1978/79, המו"מ בין ארה"ב למשטר האייתולות לא הצליח למתן את המשטר, אלא העניק לו רוח גבית עזה, שהגבירה באופן דרמטי את יכולותיו האנטי-אמריקניות.
טקטיקות מו"מ של משטר האייתולות
תקייה היא טקטיקה מוסלמית של הסתתרות מול גורמים חזקים יותר (קוראן, סורה 3, פסוק 28 וסורה 16, פסוק 106),
הסתרת האמונה והכוונה האמיתיים כדי להטעות את ה"כופר" החזק באמצעות
מלל לולייני, בעוד הלב נותר "נאמן". בנסיבות אסטרטגיות מאתגרות, תקייה אינה רק אפשרות, אלא גם חובה.
חודה היא טקטיקה אירנית של הפצת
מידע שגוי ומטעה, ולאו-דווקא שקר מוחלט. היא נועדה לגרום ל"כופר" לטעות בהערכת עמדתו האמיתית של ה"מאמין".
קיתמן היא הונאה באמצעות
חצאי אמיתות, התחמקות, שתיקה והצהרות מעורפלות, תוך מתן מס שפתיים ל"כופר".
עָרוּף עושה שימוש במשמעות סובייקטיבית של מילים מבחינה תרבותית, רגשית, פסיכולוגית, פילוסופית ודתית, בניגוד להגדרה המילונית
האובייקטיבית. שימוש בהנחות שווא, ולא שקר מוחלט...
טקטיקות משא-ומתן איסלאמיות בפעולה
ב-1978-79, אייתוללה ח'ומייני - שמורשתו מכתיבה גם היום את מדיניות הפנים והחוץ של אירן - שכנע את ארה"ב לסייע בהפלת שלטון השאה הפרו-אמריקני. ח'ומייני הפגין שליטה בטקטיקות המשא-ומתן האיסלאמיות: תקיה (הסתרה דתית), חודה (תחבולות, ולאו-דווקא שקר), קיתמן (הסתרת כוונות) ותערוף (עמימות ואדיבות לכאורה, שמטרתן לבלבל).
חומייני הרעיף על הנשיא קרטר הצהרות מתונות, ששכנעו את מחלקת המדינה, ה-CIA והבית הלבן שח'ומייני מחויב לזכויות אדם וחירות, כולל זכויות נשים וחופש עיתונות;
שאין בכוונתו לייצא את המהפכה האיסלאמית מעבר לאירן; שהוא אנטי-קומוניסט ולכן כנראה פרו-אמריקני; ושיתמקד בטרקטורים ולא בטנקים. שגריר ארה"ב בטהרן העריך שח'ומייני יהיה מהדורה אירנית של מהטמה גנדי. לכן, ארה"ב לחצה על מפקדי צבא אירן - שהכירו את חומייני ולא התרשמו מהתבטאויותיו המתונות - לתמוך בהעברת השלטון לח'ומייני. אבל - כצפוי - עם תפיסת השלטון, ח'ומייני הוציא להורג מספר רב של קצינים בכירים, השתלט על שגרירות ארה"ב, החזיק 50 אמריקנים כבני ערובה במשך 444 ימים, והפך את אירן מ"השוטר האמריקני של המפרץ הפרסי" למוקד עולמי מוביל ואנטי-אמריקני של טרור, סחר בסמים,
הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות.
בדצמבר 1988, הכירה ארה"ב באש"ף כנציג הרשמי של העם הפלשתיני, אישרה פתיחת משרד אש"ף בוושינגטון, והגדירה זאת כצעד חשוב בתהליך השלום. השינוי הדרמטי במדיניות ארה"ב בא בעקבות מו"מ, במסגרתו אש"ף קיבל
לכאורה את החלטות מועצת הביטחון 242 ו-338, הכיר
כביכול בזכות קיומה של ישראל וכאילו התחייב להפסקת הטרור. אך בהתאם לטקטיקות המו"מ האיסלאמיות, אש"ף התעלם מהתחייבויותיו, הגביר את הטרור, הגביל את ההכרה בישראל ל
התבטאויות בפני גורמים ישראלים ומערביים (אך לא מוסלמים!), והמשיך
לפעול להשמדת "הישות הציונית הבלתי-לגיטימית".
ב-1993, הציף ערפאת את ישראל בהתבטאויות של שלום, שגרמו להנהגה בישראל להאמין שהפך מארכי-טרוריסט ל"מנהיג שלום"; לאפשר לו לעבור מטוניסיה הרחוקה (יחד עם כ-100,000 טרוריסטים פלשתינים מסודן, תימן, עירק ולבנון) לעזה ויו"ש הנושקות "לאדמות 1948"; סיפקה לו ציוד צבאי; שכנעה את הנשיא קלינטון להעניק לו סיוע חוץ שנתי; וסללה את דרכו לקבלת פרס נובל לשלום. כצפוי, עם כניסתו לאזור הוא פתח בגל טרור חסר-תקדים (שעדיין נמשך!), והורה לסגנו, מחמוד עבאס, להקים את מערכת החינוך לשנאה והסתה, שהפכה לקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים, כולל מתאבדים.
בשנים 2015-2013, התרשמה ארה"ב מהצהרות מתונות ופרגמטיות של בכירים אירניים, האמינה שמשטר האייתולות פונה לדרך השלום, וחתמה על הסכם גרעין מחורר, כולל סעיף המעניק לאירן חופש פעולה גרעיני מיום פקיעת חלקים מההסכם ב-2026. כצפוי, למרות החתימה על ההסכם, אירן המשיכה בפיתוח יכולות גרעיניות, חיזקה את היכולות הקונבנציונליות והבליסטיות, הרחיבה את שיתוף הפעולה עם ארגוני טרור ועם ברוני-סמים וממשלות אנטי-אמריקניות באמריקה הלטינית, והרחיבה אתה רשת תאי הטרור הרדומים בשטח ארה"ב.
מאז 1979, ארה"ב מנהלת מו"מ ומטילה סנקציות כלכליות לסירוגין, מתוך הנחה שמדיניות זאת תתמרץ את משטר האייתולות לאמץ דו-קיום בשלום עם השכנים הערבים הסונים, לנהל משא-ומתן בתום-לב ולזנוח חזון פנאטי, מגלומני ואפוקליפטי בן 1,400 שנים. אבל - כצפוי - מדיניות זאת הפכה לגורם מרכזי להתחזקות מעמדה האסטרטגי של אירן, המהווה איום ברור ומיידי על ביטחון ארה"ב.
האם ארה"ב תלמד מתקדימי המו"מ על-ידי חזרה על - או הימנעות מ-שגיאות קריטיות? האם ארה"ב תפנים שמו"מ משחק לידי משטר האייתולות, שאינו מהווה שותף למו"מ אמין, אלא חייב להיות מטרה לשינוי משטר?!