ב-17 בנובמבר 2018, פרסם רם כהן, מנהל בית הספר "תיכונט" בתל אביב (2022-2012) בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים:
האיש הזה הוא מנהיג החמאס בעזה ואני מעריך אותו. הוא חכם ונבון ומדבר לעניין. בטח יותר מ[נפתלי] בנט שמשחזר ססמאות מטופשות בסגנון ''תנו לצה"ל לנצח''. אני לא יכול לכנות אותו אויב. לא מכיר במילה הזאת. איתו נוכל לחתום על הסכם פיוס. יחיא סינוואר הוא מנהיג שראוי שנשב איתו מחר בבוקר לשולחן דיונים אחד ולא באמצעות שליחים.
הנה תזכורת לדברים שאמר לפרנצ'סקה בורי כתבת לה-רפובליקה רק לפני חודש: ''מלחמה חדשה היא לא האינטרס של אף אחד. בוודאי לא האינטרס שלנו. למי יש רצון להתעמת עם ארבע רוגטקות מול מעצמה גרעינית? ואם אנחנו לא יכולים לנצח, עבור בנימין נתניהו זה יותר גרוע מלהפסיד. כי זו תהיה המלחמה הרביעית. והיא לא יכולה להסתיים כמו השלישית, שכבר הסתיימה כמו השנייה, שהסתיימה כמו הראשונה. הם יצטרכו לכבוש מחדש את עזה. ואני לא חושב שנתניהו היה רוצה עוד שני מיליון ערבים. לא, במלחמה לא משיגים שום דבר".
"אבל אם עזה תחזור לאט-לאט להיות נורמלית, אם יגיעו לא רק סיוע הומניטרי אלא גם השקעות, פיתוח - כי אנחנו לא קבצנים, אנחנו רוצים לעבוד, ללמוד, לנסוע, כמו כולם. אנחנו רוצים לחיות, ולחיות בכוחות עצמנו; אם נתחיל לזהות שינוי, נוכל להתקדם. חמאס יעשה את המקסימום כדי לכבד את הפסקת האש. אבל לא יהיה שלום בלי צדק. ובלי חופש אין צדק. אני לא רוצה שלום של קברים".
"קודם כל, חשוב לציין שאף פעם לא יצאתי למלחמה. המלחמה הגיעה אליי. והשאלה שלי, בכנות, היא הפוכה: למה שאני אסמוך עליהם (על הישראלים - פ"ב)? הם עזבו את רצועת עזה בשנת 2005, אבל הם בסך-הכל אירגנו את הכיבוש מחדש. לפני כן הם היו בפנים, ועכשיו הם חוסמים את הגבולות. אבל כן, האמון בין הצדדים זה בדיוק העניין. וזו אולי הטעות שלנו - לחשוב תמיד מי יעשה את הצעד הראשון: אני או את?"
"אבל גם עכשיו: ראית כמה מדהימים הנערים שלנו? מלאי כישרון, שופעי אנרגיה, יצירתיים כל כך. קבוצת צעירים בני 20 בנו מדפסת תלת-ממד כדי לייצר ציוד רפואי שחסר. זאת עזה. זה לא רק עוני. לא רק ילדים יחפים. עזה יכולה להיות כמו סינגפור, כמו דובאי. אבל בואי ניתן לזמן לעבור. הזמן יאפשר לפצעים להגליד''.
"'בסאם", הוא מצביע על אחד מיועציו, "איבד בן שנהרג בהפצצה אווירית. המתרגם שלך איבד שני אחים. האיש שהגיש לך תה, אשתו מתה מזיהום. עניין של כלום, חתך קטן. אבל אין לנו אנטיביוטיקה. והיא מתה ככה, סתם, בגלל משהו שמספיק היה ללכת לרוקח כדי לטפל בו. את חושבת שזה קל עבורנו? אבל בואי נתחיל בהפסקת אש. נעניק לילדים שלנו את החיים שלנו לא היו אף פעם, והם יהפכו להיות טובים יותר מאיתנו. עכשיו האמוציות עדיין חזקות מדי. הזיכרונות, הטראומות, הטינה. אבל בואי ניתן להם חיים אחרים, והם יבנו עתיד אחר".
''.... בואי נימנע מהמילה 'הישג'. כי היא מעליבה את כל החולים הסופניים שברגע זה עומדים על הגבול ומקווים שהוא ייפתח; את כל האבות שהערב לא יהיה להם האומץ להסתכל על הילדים שלהם, כי לא תהיה להם ארוחת ערב להגיש להם. על איזה הישג מדברים? אני הייתי בכלא 23 שנים. 23 שנים שאיש לא יחזיר לי לעולם".
"אני מקווה עבורכם בדיוק את מה שאני מקווה עבורנו. שתהיו חופשיים יום אחד. כי החומות הן בשני הצדדים. כשאתה סוגר לי את הגבול, אתה סוגר לעצמך את הגבול. וכשאתה כובש לי את החיים, בפועל אני גם כובש את החיים שלך".