היא עמדה מול השער, פוכרת אצבעותיה, אגלי זיעה קרה של התרגשות זלגו על עורפה, עיניה הטובות אורו, שפתיה מילמלו אך קולה לא נשמע, דממה, רגע של ספק קינה, ספק הודיה, ספק. היא עמדה מול השער, מסדרת את שביסה, אוחזת בידה בובה קטנה עשויה צמר או שמא הייתה זו מכונית אדומה, על צווארה תלוי מוצץ כחול קטן, לרגליה עריסה עם תחרה לבנה, שום בקבוק לא נראה בקרבתה, היא תשקהו באהבתה.
היא עמדה מול השער, מביטה לעבר השער הגדול, מסדירה נשמותיה, עוד רגע ייכנס בשער, עוד רגע תעטוף אותו, תשתבלל עימו כמו לפני חמישה עשר יום, ברחמה, עוד רגע תנשק אותו בכל פינה בגופו העדין, הקטן, עוד רגע תנשום אותו, תזיל דמעה כשילחש לה בשפת התינוקות לראשונה את המילה, "אימא." היא עמדה מול השער, עיניה רק על השער, ליבה לאישה הגיבור חננאל, לילדיה האהובים לביא, נהוראי, אמיתי, להוריה, לאחיותיה, לסבתה ורעש משק כנפי המלאכים נשמע, השער נפתח.
היא עמדה מול השער, מבקשת לרוץ בכל כוחה, ומולה חננאל שלה המוסר למלאך את שכיית החמדה, כלי החמדה, שנשא על כפיו, את רביד חיים בן חמישה עשר הימים. השער נסגר. חננאל נותר על מקומו נטוע בכאב פרידתו, מביט במלאכים המלווים את רביד חיים שלו לעברה של אמא, צאלה שלו, קשה עליו הפרידה. והמלאכים, במסדר של כבוד, מובילים את רביד חיים, בעדינות, ברכות, נושאים אותו על-כנפיהם, סוככים עליו. פשטה ידיה לקראתו, עינה האחת מביטה לעבר השער הנעול, לראות את חננאל שלה ועינה השנייה מביטה לעבר שיירת המלאכים.
דממה, בת קול יצאה ומכרזת, "צאלה בת שמואל וגליה מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, המלאך הגואל אותו מכל רע יברך את רביד חיים". ורביד חיים כמו שב אל רחם אימו, נפרד מהמלאכים, זחל לעבר אימו, מותיר מאחור את הטיטול, את הבקבוק, את המוצץ, את בכי התינוק, נאסף לראשונה בחייו ובמותו לחיקה החמים והמתגעגע של אימא צאלה. ובעומדם חבוקים אל מול כיסא הכבוד, אם ובן, יהודים טהורים, בקשה אחת בפיהם, "הגן על אהובינו באברת חסדך, הגן על מגיני הארץ הטובה, הגן על עמך ישראל ופרוס עליהם סוכת שלומך."
דמעה קטנה וחמה זלגה מעיניה של צאלה בה השקתה את רביד חיים, התרחקה מכיסא הכבוד, עיניה אינן לעבר השער הנעול, מבקשת רגעים של חסד להתייחד רק עם בנה, באותו חדר, באותה פיסת אלוקים. שורות שורות של קדמונים ועכשוויים, גיבורי האומה מקדשי שם שמיים, ליוו את צאלה ורביד
בחג מתן תורה, חג השבועות, היא, צאלה האוהבת, הביאה את ביכורי קציר החיטים של חייה, ביכורים של חיים, של אהבה, של שמחה, ביכורים שנקטפו בטרם עת כתאנה שנארתה טרם עונתה. ובבית, בברוכין, חננאל, עוטף את ילדיו, באו עליו שכול ואלמון וכשמבקש רגע אחד להתחזק, להתחבר, מרים עיניו לשמיים, תר אחר צאלה ורביד חיים, מלטף את ראשי מתנות חייו, לביא, נהוראי, אמיתי. ובלילה הראשון, בלי אבא, בלי האחים, חייך לראשונה רביד חיים כששמע את שיר הערש החדש המושר בין המלאכים בקולם של הלווים, שפכי כמים ליבך, נוכח פני ה'. ונרדם.