ראש העיר בורלי הילס, כמו שאר חבריה במועצת העיר (שכן ראשות העיר היא ברוטציה ביניהם), יהודיה. השנה של ראשות העיר בשבילה היא התגשמות חלומות נפלאה, שכן היא מופיעה כמו מלכה באירועים, טקסים ובכל הזדמנות אפשרית (שאת מרביתם היא אפילו יוזמת). אחת לתקופה, באדיקות רבה, היא שולחת לכל מאן דבעי (וגם לכל מי שבאמת אינו מעוניין) תמונות משלל אירועים של השבועות שחלפו שבהם היא כיכבה. אין מה להגיד - זו עבודה במשרה מלאה. אלא שאלו אינם ימים ככל הימים, וגורל היהודים הפכפך. רגע נדמה לנו שאנחנו בשגרה, ומיד תזכורת שאין כך הוא, וקצב התזכורות כה גבוה שמרבית הזמן אנחנו נמצאים חרדים לנפשותנו כמו גם לגורל עמנו. בית מושל הועלה באש, עם יושביו בתוכו, ולא במקרה המושל - יהודי. שני עובדים מקומיים של השגרירות הישראלית נרצחו באירוע, ועוד נעשה בהם וידוא הריגה. משתתפים בהפגנה קבועה בקולורדו למען שחרור החטופים המוחזקים בעזה הועלו באש. וכל זאת בארה"ב. כאן, כמו בגרמניה הנאורה של טרום מלחמת העולם השנייה, איש לא מאמין שדברים כאלו אפשריים. ובכל זאת הם קורים ובתכיפות גבוהה. במרכז העיר בורלי הילס אזור עסקים ובו מסעדות, חנויות ידועות ומשרדי רופאים. אם בעיר מתגוררים שלושים וארבעה אלף אנשים, מדי יום נכנסים ויוצאים מהעיר בערך פי שמונה אנשים. ההכנסה העיקרית של העיר - המנוע שמניע אותה - מבתי המלון המפוארים בעיר. התיירים המגיעים לכאן וממלאים את המסעדות והחנויות. לכן חיוני שהרגשת הביטחון לא תתערער. אולי לכן המשטרה של בורלי הילס היא בין הידועות והטובות ביותר בארה"ב (ולא מסרטי אדי מרפי אותם כולנו אוהבים). ישבו להם סועדים באחת המסעדות במרכז העסקים של בורלי הילס, שכן כך נהוג במחוזנו: יושבים המקומיים וסועדים, נראים ורואים, והעולם סובב כהרגלו. כאלו החיים. אלא שדווקא באותו יום הגיעו לכאן איסלאמיסטים שהתחזו ל"עיתונאים" (כולנו זוכרים את העיתונאים בשרות אל ג׳אזירה וסוכנויות הידיעות שהשתתפו באופן פעיל בפלישה לישראל בשבעה באוקטובר; ובכן, אלו מאותו זן שזקוקים לכסות כדי להלחם בנו). הם עמדו והתגרו בסועדים: "אתם תומכים בפלשתין?" הם לא פסחו על איש. היו כאלו שלא ענו, סובבו ראשם באי נוחיות או ניסו להתעלם. הדבר לא עלה בידם, שכן אי-נקיטת עמדה עלה להם בשצף של הערות מעליבות. המדהים היה שכה רבים הנהנו בראשם בהסכמה. מדהים ומפחיד כאחד. ראש משפחה אחד - פרסי יהודי - לא ויתר והחל בדין ודברים איתם, רק חבל שבמשך כמה דקות זכינו בניבול פה הלוך ושוב, ולכמה שניות אפילו נדמה היה שהנה תפרוץ תגרת אגרופים. המשטרה הגיעה ולא עשתה דבר. מסתבר שה"עיתונאי" הקפיד לעמוד על המדרכה, משני צידיה ישבו הסועדים, וכך קנה לו את זכות הדיבור ואיש לא יכול היה לעשות דבר (לכאורה; כשלא רוצים לא עושים). הסרטון אומנם הועבר, אך לא הפך לוויראלי במיוחד, ומהעיר בורלי הילס - הס, אפילו לא פיפס. לא הייתה הודעה לעיתונות. לא היה אזכור בעיתונים המקומיים (המקדישים מקום רב לישראל וליהדות). כלום. כאילו לא היה. לא הייתה מסיבת עיתונאים לכבוד המאורע. נאדה, לא דבר. כשראש העיר ועורך הדין של העיר נשאלו, באירוע גאלה של מכבי האש, הם מיד טענו בתוקף שהם עובדים יומם ולילה למצוא מוצא, לטקס עצה, אך עד כה - העלו חרס בידיהם. עובדים כה קשה, מאירוע נוצץ לאירוע נוצץ במטרה לשכוח שהיה דבר כה מחריד תחת אפיהם ממש, במשמרתם. לפיכך אנחנו למדים: הגיעו בהמוניכם - שונאי היהודים - למעוז היהודים, לעיר בורלי הילס, ושם כל זמן שאתם עומדים על המדרכה ומציקים לסועדים או לעוברים ושבים, לא רק שלא יאונה לכם כל רע, "ידי העיר כבולות!" שנית, כל החזות של יהודים נבחרי ציבור ועיר בטוחה שווים כקליפת השום. כי הכל מבנה קלפים באוויר. והחשוב ביותר, אישה אחת, בודדה, אמיצה, ענתה "עם ישראל חי." איכשהו היה לה שכל, יוזמה, יושרה ואומץ כה רב להשיב מלחמה שערה. מסביבה היו כה רבים שהנהנו בראשם בהסכמה למען פלשתין, או אמרו זאת בפה מלא, ורק היא - אחת ויחידה - העזה לעמוד לצד ישראל ועם ישראל. כל הכבוד! בפעם הבאה שזה קורה, בואו לא ננבל את פינו, גם לא נעבור לאלימות ומכות (כי אנחנו אלו שנואשם, בדיוק כפי שקרה ב-UCLA). ננסה לעצור בעד עצמנו, להתנהג בצורה מכובדת ולא מתלהמת, ונפצח בזמרה "עם ישראל חי!". לשנת ה-77 (ע"ז) של מדינת ישראל המודרנית, תהילים כ"ט:11: יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם חזק חזק ונתחזק עם ישראל חי נצח ישראל לא ישקר