שמחה לאיד היא הנאלחת, הבזויה והנבזית בשמחות. היא שמחה שבבסיסה לעג, שנאה, נקמה. היא שמחה שאין בה אף לא מרכיב אחד מהותי ממהותה של שמחה אמיתית.
הזדעזעתי להיווכח כי יש מי שלא מסתפקים בשמחה לאיד על קורבנות ערביים במתקפת הטילים של האירנים; הם מפיצים אותה ברשתות החברתיות, למען יראו ויקראו, ויצטרפו עליהם לשמחתם הרעילה והארסית. הם עוסקים בגיוס המונים לשמחתם הנלוזה.
ואני, לתומי, חשבתי כי בשעת חירום, שעת מצוקה, כל ישראל ערבים זה לזה, כל נפש מאוימת, קל וחומר נפגעת, יקרה ללב כולנו. כי מותו של כל אדם שנפגע גורמת לכאב ולצער של זולתו, הדואב את אובדנו ומתאבל עליו. קיוויתי כי הפקנו לקח אחד מהשנאה היוקדת במקומותינו, קורעת את החברה, משסעת ומפלגת אותה, שנאה שיש בה כוח אדיר להדיר, להקצות מחמת מיאוס את "השונה", את מי שאינו שייך למחנה, למגדר, למסדר, ללאום, לצד ה"נכון" בשעון הלאומי והפוליטי.
מדובר באנשים שנרצחו בטילי המרצחים. זה נורא מכל בחינה שהיא, ובראש ובראשונה - מבחינה אנושית. כמה בלתי אנושי צריך אדם להיות כדי לשמוח לאידן של משפחת ששכלו את יקיריהן רק משום שהן לא נמנות עם בני הלאום שלו? כמה שפל, נתעב ומכוער צריך אדם להיות כדי לצהול מול עיניהן הקרועות והאדומות מבכי, המבכות את יקיריהן, של משפחות, אשר זה עתה ניחתה עליהן הבשורה המרה והקשה מכל? בעוד צפויים לנו מטחי טילים ולילות טרופים במרחבי המוגנים, אני מעז לבקש לתהות - האומנם אנחנו ישראל אחת?
אני נחרד ומתחלחל בעודי משיב לעצמי תשובה שלילית.