המחזה מציג גם "ביקורת חברתית מרומזת על החברה הישראלית", על הפערים הבין-דוריים ועל האופן שבו אנו שופטים אנשים שנמצאים באור הזרקורים. מיטלפונקט עצמו מתייחס לעומק התקופה הנוכחית, וטוען כי הלאומנות היום "חשוכה יותר" וכי בעבר היה כבוד רב יותר ליוצרים ותיאטרון פוליטי, מה שכיום נדיר מחוץ לקונצנזוס. אמירה זו מצביעה על שכבה ביקורתית נוספת במחזה, המציגה את הקונפליקט המשפחתי כמיקרוקוסמוס למתחים חברתיים גדולים יותר. דמותה של מייקי, שאינה חלק מהמשפחה הגרעינית אך מצטרפת לעלילה, משמשת כמעין מראה תמטית. היא מתוארת כדמות אנטי-ממסדית ופרובוקטיבית, המזכירה את האם בצעירותה. קיומה של מייקי על הבמה מאלץ את האם להתמודד עם השתקפות עברה המרדני, עם בחירותיה ועם האידיאלים שאולי נטשה. עבור הקהל, מייקי מייצגת את המשך רוח המרדנות מדור לדור, ומעוררת שאלות על האם התגובות החברתיות לדמויות כאלה השתנו, או שמא ההיסטוריה נידונה לחזור על עצמה. נוכחותה של מייקי פועלת כזרז, הדוחפת את הדינמיקה המשפחתית לגילויים חדשים ואף עשויה להשפיע על החלטת האם לחזור לאמריקה, אולי תוך מציאת מטרה מחודשת או דרך שונה דרך עיניה של הדמות הצעירה. יונה אליאן-קשת מהטובות בשחקניות ישראל מגלמת את דמות האם ומשחקה הוא נפלא ומשאיר רושם עז וחוויה תיאטרלית מעולה. דניאל גל מגלמת את הבת הצעירה, עורכת הדין והיא מגישה משחק רב רושם, קולח ומרשים. יעל וקשטיין המצוינת מגלמת את הבת הבכורה הובי והיא מצליחה לגלם תפקיד מוצלח ומצוין. מיקה שיבק כמייקי המגישה משחק יפה וטוב מאוד היא בעלת פוטנציאל נהדר ומשחקה הוא שנון ומוצלח. ההפקה נשענת על צוות אמנותי מיומן שתורם ליצירת עולם בימתי עשיר. עיצוב התפאורה הוא פרי עבודתה של נטע הקר, התלבושות עוצבו על-ידי אביה בש, המוזיקה הולחנה על-ידי אבי בללי, והתאורה עוצבה על-ידי זיו וולושין. "אימא" היא דרמה משפחתית חדשה, שנונה, מרגשת ונוקבת, הבוחנת את מחיר החופש מול נטישת המשפחה. ההצגה מצליחה לרגש את הקהל ולגרום לו להזדהות עם הדמויות, תוך שהיא מעוררת מחשבה על נושאים אוניברסליים של משפחה, זהות, סודות ופיוס.