מי שעדיין מתייחס להתחדשות עירונית כפרויקט נדל"ני - מתכחש למציאות. במציאות הישראלית שבה איום טילים הפך לשגרה, חיים בבניינים ישנים הם סכנה ממשית. ראינו את זה בלחימה מול חמאס וקיבלנו אישוש נוסף מול האיום האירני: מבנים עם ממ"דים שומרים על חיי אדם. מבנים ללא מיגון פשוט לא. המשוואה ברורה: התחדשות עירונית מצילה חיים. זה לא סלוגן - זה הנתון הכי פרקטי שיש. ודווקא עכשיו, כשהציבור כבר מבין את זה ומוכן להתקדם - חלק מהרשויות וגופי התכנון השונים ממשיכות לעכב. בפרויקטים רבים אנחנו רואים שינוי עמוק בגישת הדיירים. אם פעם חששו, היום הם מבינים את הסיכון. חתימות נאספות במהירות, הסכמות נחתמות - אבל התהליך מתארך שנים או נתקע. למה? כי חלק מהרשויות עדיין מתנהלות כאילו מדובר בפרויקט מותרות. תקועות בדיונים אינסופיים, עוסקות באינטרסים תכנוניים מקומיים, ונתלות בהליכי רישוי מורכבים במקום להסתכל למציאות בעיניים. הדיירים עברו את השינוי בראש ללא ספק - בעבר היו הדיירים יותר קשים, מאוד חשדניים, לא הבינו ולא רצו להבין למה צריכים התחדשות עירונית. היום הדיירים כבר יותר מבינים את הצורך ו"יורדים מהעץ" בשביל לאתר חברה טובה ורצינית שרוצה ויכולה לקדם פרויקט - אך עדיין נתקלים ברשויות שלא מתעדכנות עם המציאות החדשה. גם המדינה לא נקייה מאחריות. הוועדות המחוזיות איטיות, התקנות לא מותאמות למצבי חירום, אין מדיניות סדורה שמעדיפה ביטחון אזרחי על פני ביורוקרטיה. שורת הרפורמות שהובטחו? נעלמה בין קלסרים. מדובר בביורוקרטיה רבה שמונעת מהדיירים לקבל את הדבר הבסיסי שהם זכאים לו - לחיות בביטחון במדינה שלנו. לחיות בבית עם ממ"ד. העיכובים הללו לא מתאימים למציאות הביטחונית של היום. מי שחושב שהמציאות הביטחונית כיום זו תופעה חולפת - היא לא. המצב רק יחמיר ויחריף עם השנים, והבניינים לא הולכים ונהיים צעירים יותר. בפרויקט בפתח תקוה, לדוגמה, יש 100% הסכמה של הדיירים, תהליך שהיה מאתגר בפני עצמו - אך העירייה מסרבת לקדם את התוכנית. מקדמת מסלול חלופי, שברור שלא ייצא לפועל, בטח שלא בעשור הקרוב. וכך ממשיכים התושבים לגור במבנים מתפוררים, חסרי מיגון, חסרי שקט נפשי. זו קריאת השכמה: המדינה והרשויות המקומיות נדרשות להבין שהתחדשות עירונית אינה רק שאלה של צפיפות או נוף עירוני, אינה רק שאלה של קומה יותר או פחות - אלא של מוכנות לחירום. הגיע הזמן למסלול ירוק אמיתי, ליעדים מדידים ולתגמול לרשויות עבור קיצור לוחות זמנים. ביטחון אישי של אזרחים הוא לא שיקול משני - הוא העיקר. צו השעה הוא לפתוח במסלול ירוק מהיר, לתגמל את הרשויות בהתאמה שיקדמו תוכנית בפרק זמן של עד שנה ולהפסיק עם הקטנוניות על-מנת שנוכל לקדם את הפרויקטים. אם הרשויות והמדינה לא יתעשתו - האחריות לאסון הבא כבר לא תהיה של הטילים, אלא של מי שבחרו לא לפעול כשהיה ברור מה נדרש.