מאמר זה נכתב בזמן של יגון. אשר רייך מבכירי המשוררים שלנו הלך לעולמו בט"ז באייר תשפ"ה. חודש חלף ואתה מבין, שנותר חותם, הספרות העברית איבדה קול מטלטל ומרגש. זה הזמן ליצוק אלומת אור על כתיבתו המטלטלת, ילדותו במאה שערים - ההתכתבות עם המקורות. בשנת 2015 יצא לאור מבחר גדול של שיריו בעריכת דן מירון "קול השירים" - נאיר כמה קווים בשיר ממכלול זה. יש בשיר רמזים נסתרים העולים מסיפורו של יוסף, והצללים נאספים זה אל זה - הכל מתחבר לדמותו של הבן האובד, בנו של רייך שהלך לעולמו בגיל צעיר. "מה נותר לי מיוסף מלבד חלומותיו? / לילה לילה אני קד לזכרוֹ/ כשאני עולה בחלומות". סיפורו של יוסף שנפשו כָּלתה בּבּור, ואיתו סיפורו של האב האומלל, שצעק "טָרוף טורף יוסף". צעקתו של אשר רייך בוקעת לַמרומים. בשיר אחר של רייך ראינו, כי פסוקי התנ"ך היו לו לכוס תנחומים: "לכל העוברים ושבים / למי שמדשדש בימים קשים / מבקש חלום תנחומים למשבּרי חייו", כך מתנגן השיר הקרוי 'קורא יקר'. שירים אלה ממכלול שיריו מאירים באור יקרות את הכאֵב ואת הצמא לִגאולה. אכן היטיב המשורר לצלול למעמקי הרגשות - וברשימה קצרה זו אנסה לדפדף בספר השירים "חומר נפש" - ויהיה הספר הזה בבחינת ראִי לדרכו. לפנינו דפדוף מרתק באלבום תמונות, אך המַעבר מתמונה לתמונה סוחף אותנו לטלטלה של חיים. "חומר נפש" - נתחיל בשירו "תמונת פתיחה". כך נפתח הספר, וזו ההזדמנות להבין מהו אותו 'חומר נפש'. שיר זהו אכן חושף בפנינו את האור בקצה המנהרה: "וכאשר אקום משולחן הכתיבה ואסגור עד להודעה חדשה את התיק נמצא הכל שווה בעיניי ולא לָריק -". המבט הכולל נותן משמעות אחרת לדברים, השִׁיבה המאוחרת יוצרת פרספקטיבה רוחנית עמוקה, מבקשת לגלות לנו, מה נמצא מעבר לרובד הנגלֶה. "ואני דומה למי שֶׁשב עכשיו לעולמו הקטן מחָדָש וחש, וחש -". עמוד 11. בתמונות הרצות לאורך הספר אנו עדים למצב של אי-ודָאות, אי-בהירות, ניסיון לחפש עוגן בתוך הֶעבר: שיר מספר 12 פותח במלים "בעת שעמדתי בחלון לילה" ומסתיים במלים: "וזה ארע ממש, ממש בקצה החלום". עמוד 21. בשיר 'גבולות החלום' הוא כותב: "אני נותר כמי שמתבונן/ במהלך הדברים ממש כּּבהָקיץ". עמוד 64. לא שכחנו את החיבור ליוסף ולחלומותיו, את השאיפה לבקש מזור בחלום. זו אכן בקשת המשורר לא להסתפק ברובד המציאותי. בשיר 'תמונת סתיו' יש ניסיון לגלות את התמונה השלמה מֵעבר לאור הקלוש. נוגה בלתי אמצעי, עירום וחשוף. "את מעבירה לי אור ערוֹם ודק כּאִוושה". בסיום השיר יש צלילה לעומק ההוויה, מראֶה נבואי, שהוא כעין התגלות שירית שיודעת לצפות מעבר לסוד ולרמז: "מֵריח את כל הבלתי נראֶה, מֵי תהום מבעבּעים סוד מרחש הֶחשוך הבּלתי נשמע מפת תנועותינו נחשֶׁפת לעֲשות" - עמוד 41. מה יש במילים האלה, אם לא הארה של חזון התקדשות נבואי? הקשר לעבר, לילדות, למאה שערים, לַזהוּת הבלתי נשכחת - כל זה אינו נוטש אותו לרגע במהלך כתיבתו, במסלול של יצירה לאורך עשרות שנים.

הפֵּשר שמעבר לעננֵי אי-הוודאות

התמונות משוטטות כסהרוריות במעגלים של אי-ודאות. "בִּתמונה ישנה שאני מחזיק עכשיו בּיד, מתבוננת בּי אחותי הגדולה מן הצד, כשהיא מחזיקה בזרועותיה תינוק שָמן. זה אני. ואולי מישהו אחר, קרוב משפחה ואולי תינוק של השכֵן". עולם אחוז תעתועים - הדפדוף מרתק, זה הרעד, שיש באלבום התמונות הקם לפנינו בספר זה. והשאלה לא מרפָּה לרגע: מה הזהות הוודאית. בתמונת השיר על אשתו האחרת - הזמן הוא זמן של דמדומים: "שעת הדמדום נותנת לה פחות מכלום". בחזונות הנבואיים במקרא אנו אכן זוכים לאותה שעת התגלות ברגעים של תעתועי זמן. " ראשי חושב בעוד גופי מנומנם במעמקי שנַת ילדות" - שם, עמוד 15. הכתיבה מנסה לראות דברים, מעבר לערפל. "ראשי חושב בעוד גופי מנומנם". ברגע של ערפול מציאות, יש כּר נוח להתחבּרות לעולם הרוחני, לשׂרטט ממעמקים זֶהות נסתרת, לבקש מסרים שמֵעבר לקיום, לקיים. אלבום התמונות מקפיץ לפנינו תמונות, דברי הימים של הנפש. השירה מתעדת את עצמה. "וברצף התמונות מהבית אני חש כצופֶה בסרט תעודה שחור לבן". עמוד 19. אנו ברכבת שֵדים שאינה עוצרת. יש לשירה כוחות משֶׁלה להאיר תוכן רוחני ממעמקים. האם חומר הנפש המבעבע יתפרץ, האם החיפוש יוביל לשברֵי חומר הנפץ? "וחומֶר נֶפש עולה בתוֹכי ומתלקֵח. עלים נעֲלים נופלים מעֵץ שמתרוצֵץ מבּי למצוא מקום להניח את ראשו. בגִין הירח העולֶה, התעוררתי מעֵרנותי". - עמוד 92. לפנינו תמונות גבוליות - ואנו זוכים לשורה מדהימה: "התעוררתי מעֵרנותי". אצל הנביאים מצאנו סוג של הארה מיוחדת ברגעים של דמדומים. ראינו קודם כיצד השיר מבקש לראות דברים 'כבהקיץ' וכצופה בסרט 'שחור לבן'. בערפל חושים...'מתעורר מערנותו'. זמן ההתגלות אצל אשר רייך הוא זמן הדמדומים, השראה של בין הזמנים. יש מסרים ששוברים את הערפל והדמדומים כדי להעביר מסרים שמעבר לזמן.

נוח וגאולת היקום

בשירים אחרים מצאנו התכתבות עם דמויות מקראיות. והנה שיר מ'קול השירים'. המשורר כנושא את זהותו של אדם הראשון, את השאיפה לחבּר בין הרוח האנושית לבין היסודות השפלים ביותר, עד עפר. במכלול שיריו מופיע שיר זה, ורייך בחר לתת אותו כחותֵם את הספר: "פעם הייתי שורש, / עכשיו אני גזע. / אילן עתיק ובשל בחורש / ... עד שאשוב להיות / עפר. יש לשירה כוח לשמור על העולם, והמילים הן בגדר מלאכיות מעולם שאָבד. בתמונה האחרונה המשורר כנוח הצדיק, האיש ששמר על העולם. "כּנוח אני מחכֶּה בחדרי עד יעבור ממני. הֲקלוּ המלים?". הנה הַקֶשֶר בין "הקַלו המים", לבין "הקַלו המלים" ומבעבעת השאלה - מה נותר מן העולם. ומסתיים השיר: "אור דממה באוזניי בעודי ממתין למלה גואֶלת, אני שומע את יונת הזַית במעופה". עמוד 105. ובסיום: "נמצא הכל שווה בעיניי ולא לָריק".