הם שבו כמו אז בטבח שבת שמחת תורה, כמו אז במתקפה הראשונה של אירן על אזרחי ישראל, עומדים בתור ארוך בכניסה לבית, למקלט, למרחב המוגן, לממ"ד, הם שבו.
הנה הם באים, החרדה והפחד, האימה והיראה, הכאב והייסורים, האמונה והתפילה, העוז והרוח, הגבורה והתקווה, האהבה והתסכול, ההתרגשות והאיפוק, ההכלה והספיגה, המחשבות וההרהורים, הדאגה והתרוממות הרוח.
הנה הם באים, ההתרעות מרטיטות הלב, האזעקה מחרידת הנפש, ההליכה המהירה אל המרחב המוגן, רעש סגירת דלת הממ"ד, ההמתנה לרעש היירוט, הנפילה, אוושת הלב, הבל הנשימה, המבט המזוגג, פיהוק בלתי נשלט, רעד ושיניים נוקשות.
הנה הם באים, ספר התהילים, התעצמות האמונה, קריאת הקרב היהודית, "שמע ישראל", חיזוקים מאוצר הספר היהודי, מאוצרות הרוח של היין העתיק והמשומר.
הנה הם באים, הבן הנפרד בצאתו לשדה המערכה, הכלה הגיבורה עם הנכדים המתגעגעים לאבא שרק יצא בצו 8, הבת המחנכת המנהלת את כיתתה ברוגע, בשלווה, במקצועיות, מאפשרת שיח רגשות, על הדרך מאפשרת ונטילציה על-אף היותה סוערת פנימה. ואלה שהתכוונו לבוא, ברם, בצוק העיתים, נותרו על מכונם, בתי, חתנה ובנם בכורם התינוק המתוק, נותרו בביתם במרכז הארץ, משאיחרו את מועד ההגעה לשבת המתוכננת. בני, בן התורה, אשר יצא מהישיבה בבירת ישראל וגילה כי כל האוטובוסים הולאמו לטובת המלחמה.
ו
הנה הם באים, האחריות הגדולה רבת הזרועות, מעפולה דרך גבעת שמואל ועד ירושלים, עד לבסיס העלום של בני הנמצא במילואים, המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת.
הנה הם באים, קבלת ההחלטות המשותפת לנוות ביתי ולי, לא לצפייה בטלוויזיה, לא לשיח בוגרים בנוכחות הנכדים, כן לניסיון ליצירת שגרה בתנאי מלחמה, כן לרומם את הרוח על-אף המחירים הנוראיים, אובדן חיי אדם, הרס וחורבן.
הנה הם באים, הערבות ההדדית, הרוח היהודית-הישראלית, התקווה המתמודדת בעקשנות מול הייאוש, החיבוק, היכולת לטפטף גם כשהרוח סוערת טיפות הרגעה. הנה הם באים, וייתכן כי מעולם לא הלכו, נוכחים נפקדים בחיינו מאז טבח שבת שמחת תורה, הטראומה והפוסט טראומה, מאוזנים ומאזנים, מתעצמים ומתאדים לרגע, אך מעולם לא נגוזו.
הנה הם באים, השיר והשבח לאריות האומה, הלוחמים מגולני וחיל-האוויר, מגבעתי ויהלום, מחיל-הים ופיקוד העורף.
הנה הם באים, המחשבות המייסרות על 53 חטופות וחטופים אשר בצוק העיתים נדחקו מסדר היום הציבורי, כבר 619 ימים נמקים במנהרות אנשי התועבה, מתייסרים ומעונים.
הנה הם באים, הכתר והכבוד לראש הממשלה וממשלת ישראל, למדינאים האחראיים אשר קיבלו החלטה היסטורית טרם שתהפוך לעובדה מוגמרת ותהייה בכייה לדורות.
הנה הם באים, גיבורי העורף, ובהם החללים, הרוגי המלכות במלחמת העם היהודי, המאמינים בזכותו של עם הנצח לחיות לבטח, ללא חרב המונפת מעל הראש הלאומי בכל עת.
הנה הם באים, בפיהם תפילה שזו תהיה הפעם האחרונה.