בימים שישראל נאבקת מול האיום האירני, שיעדו השמדת מדינת ישראל. בימים שסכנת מלחמה רב חזיתית נוחתת על חיינו, הדיון על נושאי פרשת "שלח לך" נראה מנותק מהאימה המרחפת על עצם קיומיות יהודית בארץ ישראל באלו הימים.
אסור לנו להתעלם מהעובדה, שכל מרבדי החיים שפרסו בני דור החלוצים מאז העלייה הראשונה וכל היפה שנבנה כאן עלול לרדת לטמיון. הנס של הפיכת אדמת מדבר בנגב לכרי דשא מוריקים עלול להפוך לכרי אזוב מדממים במלחמה רודפת מלחמה אליהן נקלענו. כי למרבה הצער והכאב, היו גם מלחמות שהסתיימו במכות קשות להיסטוריה של עם ישראל - חורבן הבית הלאומי הראשון והשני.
אני חושש לגורל עמק העכור של ביצות וקדחת, שהפך למרבדי גנים פורחים ומשגשגים. אני דואג לנוף המרהיב של הארץ היקרה לנו העלולה להיבלע באפלת רשפי אש קוטלי חיים. אך אני מתודלק באמונה שנצליח להיחלץ מאימת פגיעה בביתנו הלאומי ונצליח לשקם את ההרס שזרעו וזורעים חמאס בדרום, חזבאלה בצפון ופרס המתמידה לאיים ממרחק של מאות קילומטרים מגבולות ארצנו.
מתוך אותה אמונה אני ניגש לנגיעה קצרצרה בפרשת "שלח לך", המפגישה אותנו עם צומת דרכים, בו נמצא עם ישראל, היוצא ממצרים לארץ ישראל. מעתה ואילך
פוסק הקשר בין אלוהים ועם ישראל באמצעות מופת התגלות אלוקית בדיבור ישיר לעמו בעמוד ענן ואש ענן ואש. פוסק הקשר בניסים פלאיים כמו בחציית ים סוף, בעשר המכות ובדיבור ישיר עם משה, מנהיגו עם ישראל, בסנה הבוער באש ולא אֻכַּל.
מעתה הקשר עובר מהמישוריות הניסית הפלאית לעברה של המחויבות היומיומית של כלל החברה הישראלית כלפי אלוהים, שתקבל את ביטוייה בעשייה מוסרית במציאות החיים היומיומיים. מעתה הקשר מתבטא בקיום המצוות, כשאת מקום הקורבנות והמנחות תופסים במהלך ההיסטריה ביטויי התפילה, שדפוסיה ותכניה התגבשו במרוצת הדורות.
כשמדובר בקשר בין אדם ובוראו, אני יוצא מתחום הפרשה ומפליג לספר ישעיהו פרק נ"ח, האהוב עלי, בו בוחן הנביא בתהייה מהי הדרך הטובה בה יילך אדם כדי להתקרב לאלוהיו. "הֲכַזֶּה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ". האם זה יהיה "יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשֹוֹ?!" או "הֲלָכֹף כְּאַגְמוֹן רֹאשׁוֹ?!" ואף מקצין בדבר האפשרות ש"שַׁק וָאֵפֶר יַצִּיע." לאחר סדרת שאלות רטוריות התשובה המפורטת, שהקשר חייב להתבטא בהשתתת חברה מוסרית ושוויונית - "זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ -
פְּתַח חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע". הצום אינו מחויב עינוי הנפש. אלוהים אינו מבקש אקטים חיצוניים של פולחן שיש בו מלל ריק של צום. הצום לו מייחל אלוהים מתבטא בהסרת חרצובות הרשע של ניצול אדם בעבודתו על-ידי אדם אחר.
דרישת ישעיהו "הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה" - הסר כבלי שיעבוד כלכלי. "שְׁלַח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ".
החברה הישראלית שחייבת לקום בארץ ישראל, אסור שיהיו בה קטבים חברתיים ורצוצים כלכלית. בכל מישורי החיים אסור שבחברה הישראלית תהיה תופעה של רצוצים.
התנאי היחיד, שאלוהים יענה לקריאת האדם - "אָז תִּקְרָא, וה' יַעֲנָה" (פס' ט') - רק אם יהיו דפוסי חיים שוויוניים ומוסריים, רק אם "פָּרוֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, עֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בַּיִת" והרמב"ן אומר חובה לתת לו קורת גג משלו. חובה לדאוג שלא יהיה אדם בחברה נטול אפשרויות קיום, לכן אם "כִּי תִּרְאֶה עָרוֹם וּכְסִיתוֹ...."
רק אחרי שורה ארוכה של מעשים למען השתתת דפוסי חברה שוויונית
רק "אָז יִבְקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ..." (פס' י') ולסיום הפרשה מטילה עלינו את המחויבות לאמת ולאחריות של המנהיגות הציבורית - "וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ" (במדבר פרק י"ג, פסוק ל"ב). המנהיגים, המרגלים - נשיאי השבטים מעדו ונכשלו בהעברת מידע שלילי על ארץ ישראל. הם חטאו באי הבאת האמת ובזריעת פחד. אנחנו עדים לכוחה ההרסני של דיבה ושל שיח שלילי הזורעים פחד "וְכָל הָעֵדָה נָשְׁאוּ קוֹלָם בְּבֶכִי" (במדבר פרק י"ד פסוק א'") ואף היו גילויים של דרישה לחזור למצרים. ואי אפשר שלא להתפעל מכוחו וחשיבות הקול של היחיד הוא קולו של יהושע בן נון. לפנינו שיעור מוסרי
על היכולת של האדם הבודד לעמוד בעוז ובאמונה מול דעת קהל שלילית, וכשבסופו של דבר הוכח שהוא צדק.
אינני יכול להיפרד מפרשת השבוע בלי להשמיע את הקול של שוויון בפני החוק, כפי שנוסח בספר במדבר פרק ט"ו פסוק ט"ו - "חֻקָּה אַחַת תִּהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָכֶם". חוק שחובה לאמצו גם במציאות חיינו.