המשפט "הפרטים מצויים בבדיקה" הפך בישראל, ובמידה מסוימת גם בזירה הבינלאומית, למחיצה שקופה אך בלתי עבירה, בין האמת לשקר, בין המציאות לשאול תחתיות. תחת הכסות המנחמת של המשפט הזה, אפשר להעלים ראיות, להשהות דין וחשבון, ולבצע מהלכים קיצוניים מבלי להידרש להסברים.
המשפט שימש ומשמש ככלי רטורי שמאפשר לצה"ל, ובאופן רחב יותר, לממשלת ישראל, לפעול על-פי שיקול דעתם הבלעדי, גם בזירות הרחק מגבולות המדינה, כשהציבור, התקשורת ולעיתים אף הכנסת מודרים ממעגלי ההכרעה.
והנה, מול אירן, חזית שממשיכה להתלקח, המשפט הזה מקבל או יקבל עוצמה חדשה ומפחידה פי כמה. די להעלות תרחיש שבו מדינת ישראל, בתיאום שקט (עם....) או במעשה חד-צדדי, תבחר בתקיפה גרעינית או דמויית גרעין של מתקן כמו פורדו. להבת האש שתיראה מקצה העולם ועד קצהו לא תספיק כדי לעצור את תגובת השרשרת, שכן התגובה המיידית לא תהיה הסבר, אלא אותה סיסמה מוכרת: "הפרטים מצויים בבדיקה".
השאלה מי נתן את ההוראה, האם הגיעה מלמעלה או מלמטה, באילו נסיבות ניתנה, ומהם ההשלכות שלה, תידחה, תתעכב, ואולי תישכח.