יש רגעים שבהם פוליטיקאי ותיק מבצע פניית פרסה לא מתוך עקרונות חדשים, אלא מתוך אינסטינקט הישרדותי. מבצע אירן, בין אם יתרחש שוב או לא, אינו רק פעולה צבאית, אלא נקודת תפנית תודעתית: בנימין נתניהו הבין, אולי לראשונה מאז 7 באוקטובר, שהדרך היחידה לשנות את האווירה הציבורית נגדו אינה עוברת דרך בלפור, או רחוב עזה, אלא דרך וושינגטון בפרט וטהרן בכלל.
הציבור הישראלי, שמאס בסיסמאות ישנות ונרטיבים ממוחזרים, מחפש תוצאה. לא עוד הד קלוש ל"צוק איתן" או ל"עופרת יצוקה", אלא הפגנת עליונוּת אמיתית, חד-משמעית. נתניהו, שהותקף מכל כיוון, ממשפחות החטופים, דרך בכירי צה"ל, ועד התקשורת, זיהה את הרגע שבו הוא מוכרח להמר על הכל. הוא רתם את המוסד, את אמ"ן, את המערכים החשאיים, ויצא למהלך שאיש לא ידע אם יסתיים בהצלחה או בכישלון מהדהד. התרגיל הענק הזה, כך נדמה, הצליח. אך באותה מידה הוא עלול היה להתרסק. ויש לזכור, המילה האחרונה עוד לא נאמרה.
מה ששודר לעולם אמש, היה לא פחות מנאום פתטי נוסף של דונלד טראמפ, שכאשר הוא נדחק לפינה, לא ניתן להבין ממנו דבר, במיוחד לא למה הוא מתכוון, אולי משום שגם הוא עצמו אינו יודע. ובתוך הערפל הזה, נתניהו, שצבע פניו רק אתמול נראה כשל גוויה פוליטית, שב לפתע לחיים: בטוח בעצמו, ואפילו עונה לשאלות כתבים ישראלים בפנים גלויות, שולט בתמונה.
זוהי לא רק הצגה טקטית. מדובר בשינוי עומק של הסדר המדיני: מלחמה תחילה ודיפלומטיה אחר כך. נתניהו עשוי להיזכר כמנהיג שקידש היפוך מוחלט של העיקרון שעליו נשענה כל מדיניות החוץ הישראלית לדורותיה. לא עוד! לא "נמצה את הדיפלומטיה לפני שנטיל פצצה", אלא "נטיל פצצה, כדי לשנות את התודעה".
אבל הציבור אינו קונה את הכול. משפחות החטופים מביטות בפעולות מול אירן בעיניים קרות: "איך אתם שולחים מטוסים לטהרן כשאתם לא מצליחים להחזיר את הילד שלנו מעזה?" הזעם גובר, התשובות מגומגמות. ונתניהו מגלה שהשליטה התקשורתית שהייתה לו פעם, הפכה לשדה קרב פתוח, שבו גם המסך כבר שקוף. והכול, כאמור, עוד תלוי בדבר אחד: טראמפ. כל עוד הוא לא הביע תמיכה גלויה, חד-משמעית ולא מגמגמת, האפקט הבינלאומי של המבצע נשאר חצי-עשוי חצי-אפוי. נתניהו אולי שינה את הפרֵיים המקומי, אבל הוא עדיין תלוי חזק חזק בפרֵיים האמריקני.
במילים פשוטות: המבצע הזה הצליח לשנות את נתניהו. נראה שהוא החזיר לו לרגע את הביטחון שאיבד, אך הוא לא שינה את המציאות של מי שחיים כאן. לא מול עזה, לא מול המחאה, ולא מול השברים שמאיימים לקרוע את החברה הישראלית. המשחק האסטרטגי רק התחיל, והמהלך הבא כבר ממש לא תלוי רק בישראל. והשאלה שנותרה היא לא רק אם המבצע הצליח, אלא אם המדיניות החדשה, מלחמה תחילה, תוכל להחזיק לאורך זמן, מבלי לשבור את כל מה שנשאר מהחברה הישראלית. בקיצור - כמו ששואלים בערוץ 13, פנינו לאן?