העולם לא יודע איך לאכול אותנו. איך ללעוס. איך לבלוע. איך לעכל (או להקיא). הפצצנו - מפציצים אותנו. הרגנו - הורגים אותנו. הרסנו בניינים - הורסים לנו בניינים. אנחנו גוליית שהפך לדוד וחוזר חלילה. העולם לא יודע איך להתייחס אלינו. חזקים? חסינים? חלשים? פגיעים? אנחנו מטעים את העולם ומתעתעים בו בתנועה מתמדת על הרצף שבין גיבורים לבין מסכנים. בין מוגנים לבין פרוצים.
כשהייתי ילד אהבתי, כמו כיום, עוגות. אין דבר מעצבן ומתסכל יותר כילד מאשר לראות את העוגה מתמעטת והולכת, פרוסה אחר פרוסה. תמיד רציתי עוד. הכי רציתי, כשהיא נגמרה ונותרו ממנה רק פירורים צובטי לב ומעוררי געגועים. בכל פעם, מול מגש ריק, אמר לי אבא עובדת חיים: "אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". העובדה הפשוטה-לכאורה, הטבעית, זו שאין סיבה להטיל בה ספק ואין טעם לערער עליה, נשמעה לי, בראשונה, מרעישה. עד ששמעתי את המשפט הזה הייתי בטוח שגם אם אוכלים את כל העוגה משהו טוב ומתוק קורה והיא נשארת שלמה, כי איזה עולם הוא זה, שבו ילדים נותרים חסרי-אונים, מגורים, מלקקים שפתיים ומזילים דמעות מול מגש, אשר עד זה מכבר הייתה מונחת עליו עוגה והנה הוא ריק.
אי אפשר להפציץ כמעט ללא הפסקה, ללא גבול, ולצפות שלא נופצץ. שנפגע בלי להיפגע. שנהרוג בלי להיהרג. אין סימטריה אבל גם אין עולם מושלם. ובהינתן המצב, ומשל העוגה, אנחנו ממשיכים להיקלע בעל כורחנו למצב שבו גם חוזק עלול להתהפך על החזק ולהחלישו. גם מכות אנושות שאתה מנחית על האויב עלולות לחזור כריקושט, כבומרנג, ולפגוע קשות ולהכאיב מאוד גם לך. וככל שהמצב הזה יימשך, העולם יתבלבל עוד ועוד מאיתנו. אני יכול לתאר לעצמי את בן השכנים ההולנדי של בן משפחה המתגורר בהולנד אוכל חטיף מול הטלוויזיה ושואל, כשמראים את עזה, את טהרן, את תל אביב, ובכל מקום ניכר ההרס הנורא של ההפצצות, אבא (או אימא) האם גם אותנו יפציצו?
אין מלחמות צודקות יש מלחמות שיש הצדקה לפתוח בהן. המלחמה נגד אירן היא מלחמה כזאת. אין מלחמות שמסתיימות בניצחון, גם לא אלה שבסיומן האויב מובס. אנחנו עדיין רחוקים מהבסת האויב, קרובים מספיק למקום ולזמן שבו ניתן להגיע למסקנה: העולם לא יודע איך לאכול אותנו, אבל אין ספק כי יש שכבר בא להם להקיא.