אני מבקש להתחיל במשפט מעצבן שעלה לי בעת שתיית כוס הקפה בבית הקפה השכונתי. מישהו שאל אותי מה שלומי ובתגובה אינסטינקטיבית עניתי "הממשלה דאגה לנו למלחמה ואנחנו חייבים להתמודד עם היתר". משפט שמעורר מייד את הראש הזקור "מה אתה נגד המלחמה באירן"? התשובה שלי מורכבת. אני מהדור הישן של "זבאנג וגמרנו", ישראל שבה יצאו לפשיטות כדי להסיר איומים מקומיים. זהו הדור הישן שנדחק כשישראל כבשה את יהודה ושומרון ב-1967 ומאז הפכה להיות בעלת הבית של הפלשתינים. מתוך הרצון העז לשתק את האויבים הטרוריסטיים הפכנו לבעלי השטח, השליטה על שטחים מפורזים שהיו בידי מצרים וירדן ולא ממש נעזבו כשעברו לידי ישראל. אלה הבינו שהבעיה שלהם הפכה להיות הבעיה של בעל הבית החדש. התובנה הזאת היא חדשה לי כי אני כילד ראיתי במלחמת ששת הימים סוג של מלחמת שחרור, נשביתי בחלום ארץ ישראל השלמה.
ובחזרה אל החשיבה האסטרטגית - השטחים המוחזקים כפי שאז כינו אותם, היו במעמד של שטחים למיקוח בהסכמי שלום. וראה איזה פלא בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים היה מובן שיהודה ושומרון נותרות בידי ישראל, פיקדו- להסכם עתידי, או במילים אחרות מהסיבה שישראל תשבור את הראש. ישראל, בין אם במכוון ובין אם כתוצאה מלחץ של אזרחים הקימה עשרות ישובים ונוצר חבל ארץ דו-לאומי שבו החלקים היהודיים נשלטים על-ידי ממשלת ישראל והחלקים הפלשתינים על-ידי הרשות הפלשתינית, שאיבדה את כוחה בעזה שם החמאס תפש אחיזה בלעדית.
אם נביט לאחור, נשאל את עצמנו בכנות האם מאז 67 יש פחות פיגועים שמקורם בטרוריסטים מיהודה ושומרון ועזה. ישראל שולטת בשטח ונלחמת עשרות שנים בכוחות התנגדות, כיום בעיקר של חמאס וג'יהאד, שמצליחים לגייס לשורותיהם לא מעט לוחמים מבין הפלשתינים, שחיים לרוב במצוקה כלכלית או שבני משפחותיהם נפגעו מפעולות הגנה ושיטור ישראלים. בנקודה זאת חשוב לציין שלפני שישים ושבע מי ששלטו בפלשתינים היו המצרים בעזה וירדן ביהודה ושומרון. מאז שישראל בשטחים נכנסו שחקנים חדשים לזירה, כדי לסייע. זה לא קרה מייד, אלא כשהמשטר באירן השתנה ומצא הזדמנות לפרוקסי, גורם שיגן על האינטרסים האירניים מול המערב והכוונה לנציגת המערב באזור, ישראל.
בגבול לבנון, כמעט אותו התסריט. ישראל שפעלה בעיקר בפשיטות נגד הפתח שהתבסס בדרום עברה למתקפה רבתי, מלחמת שלום הגליל והתבססה שם למשך 18 שנה. ההצלחה הייתה אדירה, הפתח הורחק מלבנון ונכנס לזירה ארגון חדש - החיזבאללה שאף הוא נשען על אירן כדי להגן עליה מפני המערב. ישראל תוקפת את אירן כבר שנים, בעיקר דיפלומטית והמשטר באירן משלח בה את הפרוקסי בעיקר מעזה ומלבנון כולל בעזרת פיגועים כואבים ברחבי העולם. ביהודה ושומרון האירנים משקיעים הרבה משאבים, הלבה רותחת, אך לא ממש התפרצה.
ההחלטה לתקוף את אירן במטוסים התאפשרה בגלל התמוטטות המשטרים בעירק ובסוריה. ישראל הסתפקה עד כה בתקיפה הפרוקסי, חמאס, חיזבאללה ואפילו את החותים בתימן. כעת לקחה ישראל יוזמה והיא תוקפת את יוזמי הטרור באופן ישיר, באדמתם באירן. תמונת הקרב לא ברורה בגלל אינטרסים צבאיים ופוליטיים משני הצדדים. מה שברור שחלק לא מבוטל מהצמרת הצבאית האירנית נהרג, בדומה למה שקרה בלבנון ובעזה. ישראל תוקפת משגרים ומקומות שסומנו שבהם יש על-פי הדיווחים מרכיבים בתעשיית הנשק הגרעיני. האמריקנים הצטרפו אף הם להפצצת היעדים המרכזיים של ייצור פצצות גרעין.
כפי שאמרתי, אני מהדור הישן, אם יש איום ביטחוני לטפל בו בשיטת "זבאנג וגמרנו" ולא לשהות מעבר לכך באותו אזור ובוודאי לא לכבוש אותו. פרט לכך לנסות בכל דרך אפשרית לבנות בריתות אזוריות שיהוו סימון ברור לכל אחד מהצדדים מהם גבולות המשחק. מלחמת ששת הימים שמסומנת כמלחמה מוצלחת שנרשמה בדפי ההיסטוריה, הכניסה את המפעל הציוני לתסבוכת מתמשכת עד היום.
אני כותב את הדברים היום, לאור מה שאני קורה, שמזכיר לי את האופוריה בעקבות הישגי חיל-האוויר במלחמת ששת הימים ולאחריה ההישגים של צה"ל שכבש את כל סיני, יהודה ושומרון, עזה והגולן. הישגים צבאיים אדירים שבעקבותיהם ישראל שקעה בבוץ הפלשתיני. בשמונים ושתיים, ישראל כבשה את דרום לבנון ושהתה שם שמונה עשרה שנים. כעת לא ברור לאן אנחנו הולכים. בנושא האירני, אומנם מדובר במתקפות אוויריות ולא בכניסה קרקעית אך לא ברור מתי אומרים די ופונים להסדר מדיני. אני אישית חש את האופוריה של כוחות הביטחון ומקבלי ההחלטות מהשליטה במרחב האווירי של אירן. תחושת בושם נעים ומלטף שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה מאוד, גם של אלא שמתנגדים לממשלת ימין על מלא.
לסיכום ישראל חייבת לחזק את הדיפלומטיה ולדעת לפתור סכסוכים עם הרבה סבלנות. במקרה הצורך, אני מאמין בתפישת הפשיטות, "זבאנג וגמרנו". אבל המצב הוא שישראל כמעט שנתיים יש עוד חטופים ישראלים במנהרות החמאס, ישראל פועלת קרקעית בעזה, פועלת בגבול לבנון על-פי הצורך ופועלת בעצימות אדירה באירן. בנק המטרות הישראלי הוא עצום אבל גם בנק המטרות האירני תופח, העורף הישראל אינו ממוגן כנדרש במצב כזה. נראה שמקבלי ההחלטות מוכנים לשאת במחיר בחיי אדם ורכוש, זה קרה ברוב מלחמות ישראל וגם כשקרו פיגועים כואבים. התרגלנו? התמכרנו למשפט "לנצח נחיה על החרב". מציע לכולנו לחשוב לעומק, לאן מובילים אותנו נבחרי הציבור במשך השנים, האם השכלנו לבחור אנשים נכונים ובמקום הנכון. עדיין לא מאוחר, השינוי יבוא מכאן, חברה אזרחית נפלאה, זקוקה לנבחרי ציבור ראויים, אל לנו להתבשם באמירות החלולות של נבחרי ציבור כאלה ואחרים. אנחנו זקוקים לכאלה שיודעים לשמור עלינו על כל המשתמע מכך.