הוא רק בן שנתיים וחצי וכבר יודע להבחין בין צפירה לבין אזעקה. הוא שמע את הצפירה של יום הזיכרון, כשהגננת חיבקה אותו חזק ועמוק. כשנשמעת אזעקה הוא יודע, הוא רגיל, כי אבא או אימא מרימים אותו על הידיים, חוצים את הכביש הפנימי בקיבוץ, ונכנסים לממ"ד של השכנים. איפה היית היום, מתוק? בממ"ד של אריה.
הוא רק בן שנתיים וחצי. וכבר יודע להבחין בין טוב לבין רע. מדי יום, כמעט, אנחנו נוסעים עם הקלאב-קר שלנו אל הרפת. מאז גילה את מכון החליבה, הוא רוצה לבדוק אם שעת הביקור היא גם שעת החליבה. לפני זמן קטן הצטלבו המועדים. הוא ראה את הפרות במרחב ההמתנה, שם מתיזים עליהם מים, רוחצים אותן לפני החליבה. עם הזמן הוא כבר מכיר היטב את שרשרת המזון של החלב, מעטיניהן של הפרות עד למעדן "דניאלה" שאותו הוא אוהב בטעם תות ובננה.
יש קסם שלא ניתן לתארו בתמימותם הקדושה של ילדים. אין יום שבו אני תוהה, האם תיוותר בו התמימות גם לאחר ריצות מבוהלות בתדירות גבוהה אל המרחב המוגן, המצוי במרחק הד מביתם.
לפני חודשים אחדים, באחת השבתות, נסענו לאחד הפארקים היפים בשרון. כשהתחשקה לו גלידה, הלכנו אל קרון הפינוקים. "איזו גלידה אתה רוצה, חמוד?" שאלה אותו הנערה המתוקה שניצב בחלון הראווה המתוק והפתוח של הקרון. הוא לא היסס כלל, אף שניסה לבחור אחד מבין עשרות סוגי הגלידות והשלגונים, אשר תמונותיהם ניבטו מולו, מצולמות על שלט גדול. בלי להתבלבל אמר "גלידה הכי טובה".
מאז, בכל פעם כשאני מציע לו גלידה, אני שואל אותו איזו גלידה הוא רוצה, ותשובתו שגורה על פיו, על פה, זה מכבר - גלידה הכי טובה. כבר בפעם השנייה, ירד לי האסימון: כל גלידה היא מתוקה ולכן היא הכי טובה.
יש לו גישה ישירה, חופשית, על המגירה התחתונה במקרר, שבה מונחים החמשושים הקפואים, קרטיבים קטנים, במגוון צבעים. הוא שולף אחד מהם, ומסיים ללקק אותו חיש דק. הוא מבקש עוד אחד. מקבל, כמובן, אישור לקחת בעצמו. ואז, כשאבא מתערב ואומר די, הוא מנסה להכמיר עליו את ליבנו ואומר "אחרון". לב מי לא יימס? עם הזמן פיתח ושכלל טכניקה של המסת לבבות: אחרי האחרון תמיד יש "אחרון ודי". ואחריו עוד אחד. אני לא מפסיק לחשוב על הילד המתוק הזה, נכדי הקטן (לפי שעה): מי יספור עת הפעמים שבהן כבר הוזעק והובהל אל המרחב המודן טרם מלאו לו שלוש?
הוא רק בן שנתיים וחצי. וכבר יודע להבחין בין צפירה לבין אזעקה. הוא שמע את הצפירה של יום הזיכרון, כשהגננת חיבקה אותו חזק ועמוק. כשנשמעת אזעקה הוא יודע, הוא רגיל, כי אבא או אימא מרימים אותו על הידיים, חוצים את הכביש הפנימי בקיבוץ, ונכנסים לממ"ד של השכנים. "נו, די" מסתיים שירם היפה של מאיר אריאל ושלום חנוך "אגדת דשא". כמה אפשר? עד מתי? אולי באמת - די!