הדיכוטומיה הזו, בין עליבות לגדולה, בין הרתיעה האישית לבין ההשפעה הפוליטית, נוכחת בכל הופעה פומבית, בכל הכרזה, בכל תמרון. בנימין נתניהו, ששנים הצטייר כמאסטר טקטיקן, נראה כעת כלוא בתוך לולאת הישרדות אישית. הוא מפעיל את מלוא כוחו הפוליטי לא כדי לשקם את ישראל, אלא כדי לשמר את שלטונו, ובכך הוא מקריב את עתידה של המדינה על מזבח השליטה הזמנית.
ומנגד, הוא עדיין כנראה הדמות היחידה שיכולה, לעיתים, לאגד סביבו את המערכת ולכפות הכרעות שניתן לכנותן נכון להיום, היסטוריות. זהו פרדוקס של מנהיגות שבויה: הוא חזק רק מפני שכולם נחלשים.
ודונלד טראמפ? האיש שצופה בעצמו כמו בדמות מיתולוגית מן התנ"ך, גואל, אך גם פורע. הוא מדבר על שלום, אך מאיים במלחמה; מבטיח הצלה, אך מותיר הרס מוסרי מאחוריו.
העולם רואה בו קונטרה לסדר הקיים, סדק במבנה הישן, אבל לא ברור אם דרכו היא דרך של תיקון או של אנרכיה. הוא גורם להיסטוריה להתקדם, אך לא בטוח שהוא יודע לאן. כל אחד יכול לפרש אותו ולהיות צודק במאת האחוזים אך גם לטעות טעות פטאלית.
ובינתיים, המציאות נקרעת בין האפשרי לבלתי נתפס. מנהיגים שלא היו מתקבלים כשומרים בשער, מחזיקים במפתחות לגורל עמים. הציבור, שרק אתמול רצה שקט, מוצא את עצמו נגרר אחר חזונות גרנדיוזיים, לעיתים מופרכים, לעיתים מסוכנים. נכון להיום, הדיכוטומיה אינה נפתרת. להפך, היא הולכת ומתחדדת. ככל שהסכנה גדלה, כך מתגלה גם הפוטנציאל האפשרי, שמקבל פנים רבות ומגוונות, וכך גוברת גם החרדה. אנחנו חיים ברגע שבו איש לא יכול לדעת אם ההיסטוריה עושה צדק או טועה בענק.
והסוף? והמחירים? ואם יש כאלו מי ישלם אותם? זה אינו סוף של סיפור, אלא של תמונה מאוד מורכבת שניתן לתארה במילה אחת, אשליה. האשליה שמנהיגים הם תמיד או טובים או רעים, או חכמים או טיפשים, או נושאים אור או מפזרים חושך. המציאות, כך נראה, כבר מזמן אינה פועלת לפי כללים כאלה. לפחות על-פי תגובות הנשמעות בעולם, מי יודע מה המחר יביא או כיצד יראה או בקיצור, אנא אנו באים?
ואי אפשר, גם במעמד זה, להישאר אדיש לחטופים, שנראה שנתניהו יודע שבנושא זה הוא כשל כישלון קולוסאלי, שלעולם לא ירד מסדר היום הישראלי. לעולם.