צחוקים בצד, אני רוצה לכתוב לרגע בנימה רצינית: הפיד כולו מוצף עכשיו בתחזיות, דיווחים ופרשנויות של עיתונאים, שהתגלו כמנותקות לחלוטין מהמציאות. כולנו טועים לפעמים - בוודאי שגם אני, זה חלק מהמקצוע; אבל מה שקרה לתקשורת הישראלית בשנתיים-שלוש האחרונות (לפחות) זה אובדן כל יכולת לנתח את המציאות במנותק מאובססיית השנאה לבנימין נתניהו שהשתלטה עליה. זו כבר לא הייתה סתם "אג'נדה" - בשם האובססיה הזו, כל הסטנדרטים נזנחו.
כמעט בכל דיווח, לא משנה באיזה נושא, הפקטור שהכתיב את הניתוח היה האובססיה לנתניהו, שחרגה מזמן מממדים רציונליים, והתוצאה העגומה נגלתה הבוקר במלוא עליבותה. במקביל, עיתונאים רבים שחתומים על הפיאסקו הזה מנסים בכל הזדמנות לעשות דה-לגיטימציה אלימה ממש לערוץ 14 ולתקשורת הימין - גם כן, על בסיס אג'נדה פוליטית לצד חשש גובר מההתחזקות שלנו.
אג'נדה זה בסדר - גם לי יש, ולמקום העבודה שלי, וזה אפילו טוב שלא מנסים להסוות או לטשטש אותה; אבל כאשר היא הופכת לחזות הכל, כאשר היא משתלטת על האדם ומכתיבה כל ניתוח, גם בניגוד גמור להיגיון ולמציאות - התוצאה הבלתי נמנעת היא התרסקות.
בחודשים האחרונים ערוץ 14 הביא לכם את התמונה האמינה והקרובה ביותר למציאות בכל הנוגע ליחסי ישראל-ארה"ב ולמדיניות של שתי המדינות ביחס לאירן. כך, אגב, היה גם בעוד נושאים לאורך המלחמה, כמו המו"מ על שחרור החטופים, הלחימה מול חמאס בעזה, המערכה מול חיזבאללה בצפון, ועוד.
כן, טעינו מדי פעם בניתוחים ובתחזיות, וכן, האהדה לימין ולנתניהו בוודאי השפיעה; אבל לרגע לא הפכנו את עצמנו לעבדים של האג'נדה, ומי שצופה בנו באמת גם יודע שלא פעם אף תקפנו את נתניהו בנושאים הכי מרכזיים והכי מהותיים (עסקות חטופים, התמהמהות בניהול המלחמה, הסיוע ההומניטרי, ועוד).
אני מקווה שבשולי הבוקר ההיסטורי הזה, לצד ההישג המדהים של הסרת האיום הקיומי החמור ביותר מעל מדינת ישראל, ייפתח גם דף חדש בסיקור התקשורתי במדינה - פשוט בגלל שהציבור הישראלי ראוי ליותר, והאנשים שמרכיבים את התקשורת הישראלית מסוגלים להרבה יותר - אם רק יניחו בצד את אובססיית נתניהו.