אתמול (שבת) בבוקר שבנו ארצה אחרי שבוע אחד יותר מהמתוכנן בפריז. ברשותכם, כמה מילים על ה׳הרפתקה׳: כל מי שמכיר אותי ולו טיפה יודע שפריז היא לא סתם ׳home away from home׳ עבורי, אלא בית ממש. כנ"ל ניו-יורק. למעשה, בשתי הערים הללו אני מרגיש יותר בנוח מאשר כל עיר אחרת בעולם זולת, אולי, תל אביב. ובכל זאת, כמו ב-7.10 שתפס אותנו בניו-יורק, כך בפריז הפעם, זה הרגיש שונה. זר יותר, מנוכר יותר. רגיל מדי. המערכון של החמישייה הקאמרית עם עשן הגלואז המתקתק שמתאבך משפתיה של חתיכה מקרית היה מדויק כתמיד, אם כי בטמפרטורה של 30+ מעלות המשולבת בסלידה עזה ולא ברורה ממזגנים, שהפכה את החוויה לאקזוטית משהו. ובקיצור, לא התבאסתי לנסוע לשדה כשהגיע הרגע.
הסיבה המרכזית לזה היא כמובן נוב, בתנו הבכורה והמופלאה. אם היינו רק שנינו, ניחא. עוד יום, פחות יום. אפשר לעבוד גם מרחוק, אפילו בלי לפטופ. אבל בלעדיה כל העיר הזו ריקה, כמו שגידי אומר. אבל הייתה עוד סיבה, די דבילית כשחושבים עליה: קשה להיות רחוק כשמשהו לא טוב קורה כאן. על פניו, זה מוזר. בפריז ישנו טוב, רצוף, בשקט. אפשר היה לבטל את ההתראות בטלפון, ואף טיל לא היה מעיר אותנו. בבוקר היה קפה וינואז עם קרואסון ובערב היה סטייק פריטס ובין לבין היה הרבה זמן חיפוש טיסות, אבל גם זמן לטייל על גדות הסיין. ובכל זאת, התחושה שישראל חווה משהו מורכב, שממילא הרי מככבת בבטן כבר כמה שנים טובות, הגיעה הפעם עם מנת צד של רגשי געגוע.
יחד עם כל האמור, מעט מאוד הכין אותנו למורכבות של האירוע. חברת התעופה שאיתה הגענו, ארקיע, לא ראתה לנכון לתת תשובות. עם אל על על לא היה מה לדבר, שהרי לא היינו לקוחותיה. אייר חיפה טסו רק לקפריסין ויעדים דומים, כנ"ל ישראייר. וכך מהר מאוד התחלנו בסחר מכר של אופציות: חבר א׳ נסע דרך שארם, עם עצירה באיטליה (שמחייבת רכישת כרטיס יציאה משארם, כי איטלקים). חבר ב׳ עשה לילה ברבת עמון לפני שהמשיך למעבר בתקווה שייפתח (ודקה אחרי שנחת, המרחב האווירי של ירדן נסגר). חבר ג׳ עבר לאתונה וניסה לתפוס שייט. המון אנשים טובים באמת-באמת, כולל כאלה שלא דיברתי איתם שנים, ניסו לסייע. והיינו קרובים: אפילו קנינו כבר כרטיס ללרנקה, ואז הגיעה ההודעה: "מוצ"ש, 1 בלילה, ארקיע לארץ. 1100 דולר לאדם". אז לקחנו, כי לנוב יש פגישה שחשובה לבריאותה ואנחנו צריכים להיות שם.
אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על הטיסה, מעבר לכך שהייתה נעימה והטייס היה מקצועי, אבל הטעם המר של המחיר, האיחור, חוסר התקשורת וכן הלאה יישאר בפה זמן רב. אבל אני כן רוצה להדגיש שלושה דברים:
(א) זו לא ׳טיסת חילוץ׳. טיסת חילוץ היא טיסה שנועדה להציל מישהו ממצב קשה. להביא ישראלים, מרצונם כמובן, ממדינה שלווה ורגועה לאזור המלחמה הכי מורכב בעולם, זה לא ׳חילוץ׳. לא צריך לכרוך הכל בטרמינולוגיה של גבורה. פה זה לא 669.
(ב) לקחת מחיר של הלוך-חזור לניו-יורק עם דלתה כולל מטען ומשקה בטרקלין שלהם, שאיך נאמר, קצת יותר מפנק מטרקלין דן, בשביל כרטיס לכיוון אחד לישראל - זה לא ׳ציוני׳. זו בושה וחרפה של אנשים שרואים כסף לפני שהם רואים בני אדם.
(ג) העובדה שהטיסה הייתה עשויה שלא לצאת מלכתחילה בגלל שרב החליט מה כן ומה לא פיקוח נפש היא מביכה. קצת פחות מביכה היא העובדה ש׳פרשנים׳ דה לה שמטע ראו לנכון לרדת על האנשים שמנסים לשוב ארצה וקראו להם פריבילגים׳.
ולקינוח, משהו על ממשלת ישראל, הגם שאמרתי את רוב הדברים גם בראיונות לערוץ 12, לוול סטריט ג׳ורנל ול׳ישראל חופשית׳, שהצטרפתי לעתירתה נגד הממשלה בגין אי-הפעלת ׳מנית הזהב׳ שלה באל על. ובכל זאת: ה-7.10 תפס את כולנו בהפתעה. אבל אותה הממשלה ממש נשארה לכהן אחריו, והיא זו שתובעת כעת קרדיט על הצלחות באירן. ובכן, על הקרדיט הזה אפשר בהחלט לדבר ויש לו מקום, אבל הוא לא מנצח את אינספור הטעויות, הכשלונות וההרס שהממשלה הזו ושריה זורעים בכל משרד רלוונטי.
אני לא מדבר על ליצנים כמו גדעון ׳תראו, האירנים פגעו בערבים׳ סער ולא על עמיחי ׳בלגים, בואו ארצה, חמאס וחיזבאללה צרים על בריסל׳ שיקלי, למרות שבהחלט מגיע להם. אני מדבר על מירי ׳דודו תמחק׳ רגב. זה פשוט בלתי נתפס שאחרי כל מה שקרה, ישראל מגיעה למלחמה כשמשרד התחבורה לא מוכן בשום צורה לשום דבר. לא פרוטוקול, לא נהלים, לא תקציב, לא קשר סדיר עם החברות, לא ארגון רציני של המידע, לא מענה לאזרחים שבחו"ל, לא תעדוף סביר וראוי של השבים, בוודאי לא סבסוד מלא או חלקי (למשל, של העלות העודפת עבור חברות התעופה של הפעלת טיסה בזמן מלחמה ככל שישנה כזו). כלום. ׳אתם בחו"ל, תהנו׳.
מי שגאווה לאומנית גוברת בעיניו על יתר הכשלים, הוא באמת חבר בכת. אבל מי שלא, חייב לראות ולהבין שלא משנה איך תיגמר המלחמה הזו, השיקום שאחרי פשוט לא יכול להגיע מהאנשים האלה. איתם, גם נצחון צבאי נוסח 67׳ ייגמר בקריסה נוסח חורבן בית שני.