אם יש את נפשכם לדעת מהו המעיין ממנו דולות ומשקות המחנכות לחיים, מהו באר המים החיים ממנו מרוות את צמא התלמידים, הביטו בכבוד במחנכות לחיים, מחנכות בשליחות עצמן, מחנכות שהן מופת ודוגמה. דמויות רבות השפיעו על עיצוב אישיותי בתחנות חיי השונות, ברם, מימי בית הספר אני נושא עימי על לוח ליבי את המחנכות והמחנכים, הרבנים, ראשי הישיבה, ומעל כולם את המורה בכיתה א', שושנה סאיל, את המורה לזמרה, שמחה בן דוד, ואת הטבחית נינה ספושניקוב, הממונה על חדר האוכל בישיבה התיכונית. שלוש נשים שלימדו אותי מהי אחריות, מסירות, אהבה, משמעות, גבולות וכבוד והטמיעו לראשונה בלקסיקון חיי את המילה שליחות. לרגל סיום שנת הלימודים אני מבקש להודות למחנכות בחיי ביתנו, רעייתי ובתי, אשר מחנכות מתוך שליחות מוחלטת מאות ילדים ברחבי ישראל ונושאות את מהות שליחותן על לוח ליבן, כמוני בשעתו. נוות בתי מחנכת בענווה, באהבה, במסירות, במשך 38 שנים, מבצעת את השליחות החינוכית בדרכה הייחודית, כמו ביום הראשון כשכף רגלה דרכה בבית הספר 'מורה לחיים' כדרך חיים לא כסיסמה. מחנכת למידות טובות, לערכים, להישגיות, לאהבת אדם, אהבת המולדת, והכל בנועם הליכותיה, בענווה, ביושרה, בהגינות, במוסריות. בתי הצעירה, מחנכת בחסד עליון, צועדת בדרך משלה. מעת לעת מביטה לעבר השביל הנפלא שסללה רעייתי. כבר שש שנים שבתי המחנכת בחרה במערכת החינוך, נושאת את לפיד השליחות, מעצבת באמת ובאמונה, במסירות ובאהבה, באחריות ובמקצועיות את דור הנוער הבא. רואה אותן ונרגע, יש עתיד לדור ילדי ישראל. עתיד טוב, עתיד של חינוך איכותי לערכים לצד הישגיות לימודית. בתי המחנכת ממשיכה את שרשרת החינוך האיכותי, האוהב, חינוך שכולו תקווה. יותר מדי פעמים אני חש בתוך ביתי כמי שחי בתוך כיתה, בתוך חדר מורים, בתוך ישיבת צוות, בתוך ועדת התמדה, בתוך משפחות התלמידים שהיו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה הגרעינית, חש בתוך לב ענק ומוח קודח, יצירתי, מחדש, מסקרן, בתוך ספוג בלתי נגמר ואמבטיה של הכלה, בתוך עשייה מבעבעת, בלתי פוסקת. זכו ילדי ישראל והתברכו במחנכות עילית, מחנכות אשר אינן עונדות שעון מטאפורי, אשר ליבן תמיד פתוח לרווחה, אשר אוזניהן כרויות לכל רחש ואיוושה. מחנכות שהן דמויות מופת, מודל לחיקוי, מלוות את התלמידים הרבה אחרי שסיימו לימודיהם. מחנכות שהן עוגן יציב של מוסר, צדק, סלע יצוק של מסירות לחינוך ילדי ישראל, מחנכות לחיים המעניקות את המפתח להמשך מסע החיים, כישורי חיים. ראיתי אותן בסערות היום ובשלוות השיח, בהזדהות עם המורכבות ובהתמודדות עם האתגר, ראיתי אותן מתייסרות מכישלון תלמידיהם ומאושרות בהצלחתם, ראיתי אותן טוות חלומות, מגשימות שאיפות, רוקמות בחוטי זהב של אהבה עתיד של הצלחה וטוב. ראיתי אותן עמלות על כתיבת תוכניות ובדיקת מבחנים עד לשעות הקטנות של הלילה, מעירות תלמיד בבוקר, מכילות כאבים, משיאות עצות, משוחחות עם המשפחה, מחזקות, מתחזקות. ראיתי אותן שואלות, כואבות, מאושרות, מתעניינות, מנחמות, חומלות, מעודדות, גאות, מציבות מטרות ויעדים, תוחמות גבולות, חוגגות הצלחות קטנות וגדולות. ראיתי אותן והן המודל למחנכת המתכללת, רבת הזרועות, רבת האופנים, הסמכות, האם, האחות, התומכת, הפסיכולוגית, השואפת, החולמת והמגשימה, המגשרת, המחברת, המובילה, הניצבת בצל, המעניקה מבלי לצפות לתמורה. נוות ביתי ובתי דולות ומשקות באהבה את שכיות החמדה של ילדי ישראל, מעמיקות שורשים ומצמיחות באורח פלא שורשים גם לגידולי מים. ראיתי אותן והן אינן מצפות לצל"ש, לכתר, לפרסים ולאותות. ראיתי אותן וחשתי את השליחות הזורמת בעורקיהן, בדמן, בעיניהן הטובות. ראיתי אותן והן התפארת, העטרת, היהלום, פרי הארץ לגאון, וידעתי שיש תקווה לילדי ישראל.