היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על שיר קצר מאת המשוררת הפינית סירקה טורקה, שחיה במעבר היער. את ההרהור והשיר וצילומים מחיי הכפר הבולגרי אפשר לקרוא באתר (קישור בתגובה הראשונה), ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים. סירקה טורקה (2021-1939) הייתה משוררת פינית מיוחדת במינה. היא עבדה כספרנית וכמנהלת אורווה, ובגיל ארבעים החליטה להתרחק מן הציוויליזציה ועברה לגור עם הכלב שלה בבקתה בלב היער, שהייתה בית הקיץ של משפחתה ובו בילתה בילדותה. היא הרבתה לכתוב על הטבע, על הזקנה ועל הבדידות. היא פרסמה שנים-עשר ספרי שירה וספר פרוזה אחד, וזכתה בפרסים רבים. בזכותו של המשורר והמתרגם רמי סערי תורגמו שלושה מספריה לעברית. את השיר על היתוש קראתי בספר 'כנסיית כלבים' (הוצאת כרמל, 2016). כמו שירים רבים אחרים של סירקה טורקה, גם השיר הזה נכתב כפסקה קצרה, שיש בה שילוב של סיפור קצרצר עם מסר שממשיך לזמזם במוחנו זמן רב לאחר שסיימנו לקרוא אותו. היא נמנעת מאמצעים שיריים כמו משקל או חרוז או מטפורה. בשיר הזה היא מציגה בהומור את המציאות, החזקה יותר מן האידיאלים של החיים השלווים בטבע, של התנגדות לפגיעה בבעלי-חיים, ושל עקרונות ההשלמה עם היקום. השיר נפתח בתחושת כישלון: "בַּסּוֹף אֲנִי נוֹפֶלֶת בַּפַּח הַיָּשָׁן, חוֹטֶפֶת אֶת רַעַל הַחֲרָקִים וּמַתְחִילָה לְרַסֵּס מִסְּבִיבִי עַל יָמִין וְעַל שְׂמֹאל עַד שֶׁעֵינַי צוֹרְבוֹת וְדוֹמֶה שֶׁגְּרוֹנִי נִחָר". זה אינו תיאור קומי של אישה טבעונית המתנגדת לפגיעה בבעלי-חיים ונאלצת בעל-כורחה להרוג חרקים החודרים לביתה. זהו תיאור של טבח נורא הנעשה בהתקף של טירוף, כשהמשוררת "חוֹטֶפֶת אֶת רַעַל הַחֲרָקִים וּמַתְחִילָה לְרַסֵּס מִסְּבִיבָהּ", עד שהיא פוגעת גם בעצמה כאשר "עֵינֵיהַ צוֹרְבוֹת וּגְּרוֹנָהּ נִחָר". הטקסט הזה נקרא כמו וידוי נוצרי של מי שמודה בחולשתו, ומכיר בכך שחטאו מכיל גם את עונשו. רק במשפט השני מתבהרת התמונה: "הָלַךְ לִי הָעֶרֶב, הָלְכָה הַשַּׁלְוָה, אֵין שׁוּם טַעַם לְהַמְשִׁיךְ בַּקְרִיאָה". כעת אנחנו יכולים לדמות לעצמנו את המשוררת בבקתה השלווה שלה עמוק ביער, שקועה בקריאת ספר על כורסה נוחה. אבל מה שלמתבונן מן הצד נראה כמו שלווה אידילית בחיק הטבע, מתגלה כרגשי אשם של המשוררת שבחרה להתרחק מבני-האדם ולחיות עם הכלב שלה בלב היער. הטבח הקטן שביצעה זה עתה בחרקים מטריד את מצפונה. במשפט השלישי מקוננת המשוררת על שבריריותם של התרבות האנושית ושל המוסר האנושי, שהם התנאי לקיומה של הקהילה האנושית: "כָּךְ יָרְדוּ לְטִמְיוֹן חָכְמַת הַמִּזְרָח, הוֹגֵה הַדֵּעוֹת הֶהָגוּן וְתוֹרָתוֹ עִמּוֹ". כמה קל לשקוע בקריאה על רעיונות 'רוחניים' של אנשים חכמים, וכמה קשה לעשות זאת כשיתוש קטנטן מזמזם לנו באוזן. האם "חָכְמַת הַמִּזְרָח", על-פי סיקרה טורקה, היא התלמוד הבבלי, שבו מסופר במסכת גיטין על היתוש שנכנס לחוטמו של טיטוס ומשם למוחו, והטריף את דעתו במשך שבע שנים, עד שמת, כעונש על שבזז את בית-המקדש? השיר מסתיים בזמר, כלומר בניצחונו של היתוש: "וְהִנֵּה הַיַּתּוּשׁ מִסְתוֹבֵב שׁוּב וָשׁוּב, מְזַמֵּר וּמְזַמֵּר, מַנְעִים לְעַצְמוֹ אֶת הָעֶרֶב". ואני תוהה: האם לאחר שהשמדנו את הטרוריסטים הקטנים והארורים בעוצמת הנשק האדיר שלנו הם ישובו להתעופף סביבנו, לזמר ולזמזם ולהטריד אותנו ממנוחתנו על שגזלנו מהם את הטבע ושדדנו מהם את השלווה ואת שמחת החיים? האם זה שיר או משל או הרהור מוסרי? אינני יודע. גם אני, כמו סירקה טורקה, התרחקתי אל חיק הטבע, בכפר הבולגרי, וכשחקרתי את טבע האדם וגיליתי את חשיבותה של האמפתיה בחרתי להיות טבעוני. כמוה, הקמתי את בית הסופרים הקטן שלי על גדת הנהר, ואני כותב וצופה אל מה שלא ניתן לטבול בו פעמיים. כמוה אני מגלה, שהטבע אינו נקי ושקט ונטול רוע אנושי, והוא סימפוניה של כוחות הנאבקים זה בזה ומתרפקים זה על זה ללא הרף. אני מתבייש להודות שיש לי 'מקל זבובים', שבו אני מסלק (או 'מחסל' או 'מנטרל') את הפולש המטריף את דעתי ומפריע לי לכתוב. השיר של סירקה טורקה אינו מטיף להימנע מהרג בעלי-חיים, קטנים או גדולים. זהו שיר על האמפתיה האנושית, שיוצרת את האתיקה ואת החוש המוסרי שלנו, שלעתים הופך אותנו לאנשים טובים יותר, ולפעמים מטריד אותנו כמו יתוש מעצבן, כשאיננו יכולים לעמוד בכללים שאנו עצמנו מנסחים.