מה חושבת לעצמה שוטרת, שמתבקשת לערוך חיפוש בעירום מלא על עצורה? חיפוש פיזי, חודרני, משפיל, כזה שכל אחד או אחת מאיתנו היו מעדיפים למחוק מזיכרונם? כך גם את כל אותם "צעדים מקובלים" שמערכת הביטחון מכירה היטב, ואנחנו אפילו לא רוצים לדמיין.
האם היא שואלת את עצמה, ולו לרגע על מה נעצרה האישה הזאת? האם היא מסוכנת? מחזיקה סכין? סמים? חומרי חבלה? או אולי אפילו נשק גרעיני? או שאולי, כפי שאכן קרה, העצורה פשוט נשאה שלט. שלט קטן, כתוב בעט, עם שאלה גדולה: 'מה עם החטופים?'
והשלט הזה, מסתבר, מאיים כל כך על הסדר הציבורי, עד שיש להשפיל את נושאת השלט עד עפר.
מה מרגישה השוטרת כשעיניה פוגשות את עיני העצורה, לא כאויבת, לא כעבריינית, אלא כאישה? כאדם? האם היא משננת לעצמה שמדובר ב"הוראות מגבוה"? ש"זה הנוהל"? ש"אם לא אני, מישהי אחרת תעשה את זה"? ובאיזה שלב האידיאולוגיה נסוגה והמכניזם הביורוקרטי הופך לאלימות בשירות השתיקה?
חיפוש בעירום אינו עוד פרוצדורה. הוא גבול. סף. רגע שבו החברה שלנו מחליטה אם היא עדיין דמוקרטיה, או שכבר לא. ושאלה גם לנו: מה אנחנו חושבים על עצמנו כשאנחנו שותקים? אני מניד בראשי בכאב ושואל את עצמי, אנא הגענו, ולאן פנינו. וגם, האם זו פקודה בלתי חוקית בעליל?