קביעתה של היועצת לפיה הפתרון לניגוד העניינים בו מצוי ראש הממשלה בסוגיית מינוי ראש השב"כ שראש הממשלה יאציל את סמכותו לבחור מועמד לשר אחר היא כל-כך מופרכת, שנמנעתי בכלל מלהתייחס אליה ברצינות עד עתה. אבל לפני כמה ימים הגישה היועצת המשפטית לממשלה את תגובתה להצעתו של השופט סולברג להפסיק את מעורבותה בעניינים בהם קשור נדב ארגמן, על-מנת להסיר חשש ולמנוע טענות לניגוד עניינים. היועצת סירבה להצעתו של סולברג. מעבר לכך שהיא שבה והכחישה כל קשר מסוג שיש בו כדי לעורר ניגוד עניינים, מצאה לנכון היועצת להדגיש את חשיבות העיקרון לפיו בעל הסמכות צריך להפעיל את סמכותו בעצמו, ואל לו להאציל את סמכותו לאחרים. זה באמת יפה העיקרון הזה. ואכן יש לו חשיבות מסיבות טובות. מה שמדהים הוא שהוא נשכח לחלוטין מזכרה של היועצת בחוות הדעת הדורשת מראש הממשלה להאציל את סמכותו למינוי ראש שב"כ לשר אחר. ולהדגיש: זה לא שהיועצת דנה בחשיבותו של העיקרון, ומחליטה ששיקולים אחרים גוברים עליו. היא פשוט לא מזכירה אותו בכלל. ומיותר לציין שחשיבותו של העיקרון הזה גדולה בהרבה בעניין מינוי ראש השב"כ. כי עם כל הכבוד ליועצת, לא חסרים משפטנים טובים ומוכשרים בפרקליטות שיוכלו לתת שירות משפטי טוב לכל העניינים בהם מעורב נדב ארגמן, גם אם תימנע היועצת מכל מעורבות. למעורבותו של ראש הממשלה במינוי ראש השב"כ, לעומת זאת, אין שום תחליף מתקבל על הדעת. וזאת, בין היתר, בשל אופי התפקיד ואופי מערכת היחסים בין הממשלה לשב"כ, כפיפותו הישירה של ראש השב"כ לראש הממשלה, והיכרותו העמוקה - שכאמור אין לה שום תחליף - של ראש הממשלה עם השב"כ ועבודתו מזה, ועם צרכי הביטחון של המדינה - מזה. למען האמת, קשה לי להעלות על דעתי דוגמה מובהקת יותר לסמכות שאינה ניתנת להאצלה מסמכותו של ראש הממשלה - סמכות מכוח הוראת חוק מפורשת - לבחור את מועמדו לראשות השב"כ. וכל אלה - דברים אלמנטריים לחלוטין שכל משפטן הגון מבין. רק שלצערנו לא עם משפטנים יש לנו כאן עסק, אלא עם פוליטיקאים קטנים, שמורידים את המקצוע לאשפתות.