הסיפור נוצר כאגדה על אירוע בחברה היהודית בגולה בארץ תימן. יש סיפורים רבים על פורענויות על יהודים בגולה, וכאן תימן כולה נגאלת בזכותם של היהודים! האימאם המולך בתימן הוא שליט רב חסד ולא צורר הרודף את נתיניו היהודים. קרבות בין מלכים המתרחשים בהר ידועים במסורות העממיות, ולכולנו מוכּר המיתוס על הקרב שיתרחש באחרית הימים בהר מגידו (במסורת הנוצרית הוא נקרא 'ארמגדון'), שבו ינצח הטוב את הרע בעולם. יש קירבה בין הסיפור על הר החילבה למסורות אלה על קרב גורלי סמוך להר, אך הסיפור 'הר החילבה' אינו אויקוטיפ יהודי בלבד. (הערת שוליים: מהו אויקוטיפ?) על-פי חוקי הסיפור העממי קיים גם 'חוק הקיטוב', קיטוב בין טוב לרע. אנו מזהים כבר בשכונה את העימות בין הילדים הרעים ובין הילדה התמימה שאביה חולה. בהמשך נגיע אל הקיטוב הגדול יותר: העימות הצבאי בין האימאם של תימן ובין אויבו הפולש לארצו. כאן האימאם הוא הטוב, והאויב המתנכל לו ולעמו הוא הרע. חוק נוסף הוא חוק 'השניים במערכה': תמיד בכל סצינה יש שני גורמים זה מול זה. בפתח הסיפור: הילדה מול הילדים בשכונה. אחר כך הילדה מול אביה: היא קוראת לו לעזרה. בהמשך האב מול האימאם, שרואה בו יהודי חכם ומבקש עצתו. השיא הוא הסצינה של שני המלכים הנלחמים זה בזה באמצעות צבאותיהם. גם 'חוק הדו שיח' אינו פוסח על הסיפור: קיים הדו-שיח בין הילדה ובין ילדי השכונה. הדו-שיח בין הילדה ואביה. הדו שיח בין האימאם והרב יוסף סיאני. והסיום הוא בבשורה על הניצחון של האימאם: האב מספר לילדתו איך על-פי עצתו האימאם שרד במלחמה זו וגם ניצח את אויבו. בסיפורי עם קיים גם חוק הסיום: סופו של הסיפור הוא סוף טוב: 'הפי אנד': האימאם מנצח. הילדה מנצחת ואינה פוחדת יותר מחבריה בשכונִה.

התבנית העלילתית של סיפור עם

כלומר: הקביעה הראשונה היא: הסיפור 'הר החילבה' עומד בקריטריון שנקרא 'המוטיביקה העממית הבינלאומית'. הכלל האפּי המרכזי בתפיסה העממית הוא חוק הקיטוב, או חוק הניגודים הבינאריים. זו התבנית העלילתית של סיפור עם, שבו עומדים זה מול זה המושגים של טוב ורע. זיהוי הקיטוב הוא תנאי בסיסי. הר החילבה הוא המקום שבו מגיע הקיטוב אל נקודת הרתיחה. האימאם נלחם נגד אויביו, ומאחורי הקלעים עולה דמותו של יוסף סיאני כדמות רבת עוצמה: הוא האיש המושך בחוטים, המביא להכרעה בקרב איתנים זה. האימאם מתואר כצדיק הנלחם בכוחות חושך המאיימים על שְלום עמו. באמצעות חכמתו של היהודי הוא מנצח וכל הצבא של האויב הופך לפגרים המתגוללים בהר של נהרות חילבה. זה מזכיר לנו את הקרב נגד אַשור בתנ"ך: "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים". ..הקרב הזה מהדהד את הקרב נגד צבא אשור (ישעיהו ל"ז, 36). סנחריב מלך אשור מוכּה מכּה ניצחת בקרב שבו כל חייליו הופכים בלילה אחד לפגרים מתים. הדבר היה בימי חזקיהו מלך יהודה, שחשש גם הוא לשלום עמו: הוא קרע בגדיו והתכסה בשק. חזקיהו שלח נציגיו אל הנביא ישעיהו, ונבואתו של ישעיהו חוללה את הנס. כאן בסיפור 'הר החילבה' מקבל יוסף סיאני מעמד של הנביא ישעיהו שסולל את הדרך לניצחון האימאם על אויביו, ולתבוסה שלהם בקרב בהר החילבה. בסיפור העממי יש טוב ויש רע, יש שכר ויש עונש. האימאם ניצח, והמלך שנלחם נגדו קיבל את עונשו.

סיפור עם- אגדה או אמת?

לא פעם אנו תוהים בסיפור עם: האם זו אגדה או אמת? כלומר: לא פעם סיפור העם נוצר כדי להסביר תופעה חברתית או אירוע היסטורי. גם כאן אנו שואלים עצמנו: האם לסיפור על הר החילבה יש גרעין היסטורי שלבש עם השנים מעטה של אגדה? לא אתפלא אם יהודים מתימן יקראו את הסיפור של שמחה סיאני ויאמרו שסבא שלהם סיפר להם בילדותם שאכן היה בתימן הר עם ריח של חילבה, וסבא שלהם היה עֵד לקרב ואפילו... טָעם מן החילבה הזאת ושמר צנצנת למזכרת לדורות הבאים... כך נוצרות מסורות עממיות. שמחה סיאני לא באה לייצר בסיפור שלה כרוניקה מתועדת וממוסמכת בעיתונים או בפרוטוקולים. היא כותבת מלכתחילה את ההתרחשויות כאגדת עם, שאביה הוא בפועַל הגיבור הראשי בה. לסיום: טעמנו מן הסְחוג (בספר 'טיפת סחוּג בדלי של חלב), טעמנו מן החילבּה בספר זה. בפרק האחרון של 'הר החילבה' התענגנו על הזלבּיה. ברקע שמענו גם מוזיקה מרנינה. יש תחושה עכשיו שאנו בוגרים של הסחוּג למוזיקה. ערב מהנה לכולנו.