התנהלותה של מדינת ישראל מאז תחילתה של מלחמת חרבות ברזל - בעקבות הטבח המזעזע של שמחת תורה - מביאה אותנו, באופן פרדוקסלי אך ממשי, אל סף של מזרח תיכון חדש. מהמקום הנמוך והכואב של הפתעה, שכול והשפלה, הצליחה ישראל להתאושש ולהשיב לעצמה את יוזמת ההתרחשות. לא עוד ריאקציה - אלא חזון והובלה בתהליך שנראה סדור ומתוכנן.
במהלך התקופה הזו, העם בישראל ניזון באופן יומיומי מפרשנויות של עיתונאים, אנשי תקשורת ו"בעלי תפקידים לשעבר", אשר לעיתים קרובות מביעים דעה בתחומים שאינם מובנים להם, תוך שימוש בעובדות חלקיות או בהשערות נטולות ביסוס. לא אחת נשמעת תשובה מפי "מומחה" לשאלה עניינית - "אינני יודע, אך..." - ואז הוא מתחיל מונולוג ריק מתוכן, לעיתים פוליטי, בוודאי לא מקצועי.
באותו אופן ניתנת במה רחבה - אולי רחבה מדי - לבני משפחות החטופים, שמטבע הדברים רוצים לראות את יקיריהם חוזרים הביתה בשלום. זוהי מטרה מוסרית, לאומית ואנושית שאין חולק עליה - ואני שותף לה בכל לב - אך בין תחושת כאב ולגיטימציה להביע עמדה, לבין קביעת טקטיקה ואסטרטגיה במאבק מול ארגון טרור מסוגו של חמאס, הדרך ארוכה ומורכבת. כאן מתחדדת התופעה שבה אנשים מביעים דעות בנושאים שאין להם בהם הבנה מספקת, פשוט מפני שניתנה להם האפשרות. הרשתות החברתיות והמיקרופונים באולפנים הפתוחים הפכו קרקע פורייה לתופעה הזו, שבה כל אדם הוא גם "מומחה", אבל - בלי אחריות ובלי הכשרה.
ובכל זאת, גם אני מרשה לעצמי לגלוש אל תחום זה, ולהציע חזון עתידי, תוך הבנה שאני נכנס אל אזור דעה ולא אל תחום ודאות. אין בידי מידע פנימי, ידע ביטחוני או מעמד של נביא - אך כבן-חורין החושב, אני בוחר להצביע על תרחיש אפשרי, גם אם ייתפס כהזוי - שאיננו מבוסס אג'נדה פוליטית. אגב, בעבר, (בתחילת שנות השמונים במאה שעברה) כבר חזיתי תחזיות הזויות שנראו בלתי מציאותיות בזמנן, למשל בנושא שנקרא כיום לוחמת הסייבר - ובדיעבד, הן הפכו למציאות. לכן, גם אם הדברים להלן יישמעו דמיוניים, ראוי לשקול אותם.
חזון המזרח התיכון החדש
חזוני כולל לא רק את נפילתה של הרפובליקה האיסלאמית האירנית ושלטון האייתולות על-ידי העם האירני עצמו, אלא את התפרקותה המבנית של אירן למדינות אתניות נפרדות - בדומה להתפרקות ברית המועצות או יוגוסלביה. כך עשויות להיווצר - בצפון-מערב: מדינה אזרית הקשורה לאזרבייג'ן (המיעוט האזרי - כ-17%). במערב: מדינה כורדית, שתתחבר אולי עם הכורדים שבעירק ובסוריה (כ-10%). בדרום-מערב: מדינה של המיעוט הלורי (כ-6%). במזרח: מדינה באלוצ'ית (כ-2.3%). ובמרכז: מדינה פרסית - של הרוב האירני (כ-60%).
במקביל, לדעתי גם סוריה עשויה להתפרק למרכיביה האתניים: מדינה ערבית (כ-70%), מדינה כורדית (כ-10%), מדינה עלאווית (כ-15%) ואולי אף ישות דרוזית נפרדת (כ-4%). ייתכן שבתהליך זה יתרחשו תנועות אוכלוסין והתכנסות לריכוזים אתניים, מהלך שיוביל ליציבות פנימית רבה יותר בתוך כל מדינה אתנית שתקום. על-רקע זה, ערב הסעודית עשויה להצטרף להסכמי אברהם, ואחריה - מדינות המיעוטים שהוזכרו. ייתכן שגם סוריה הערבית, ואחריה לבנון - מדינה רבת מיעוטים בעצמה - יצטרפו לתהליך שלום רחב.
אם תרחיש זה יתממש, יהיה ניתן לקשור אותו, באופן מפתיע, דווקא ליום הנורא של 7 באוקטובר 2023 - יום שמחת תורה. מאותו חושך נוראי יצא תהליך שיביא אולי לקץ האיום הקיומי על ישראל ולפריחה אזורית של שלום ושגשוג. ועל כך נאמר: "מעז יצא מתוק". וברוח לשון הנשיא טראמפ: זו דעתי, ואולי היא תקרה ואולי לא.