בעידן שבו בית המשפט המחוזי דוחה בקשה של ראש ממשלת ישראל, המנהל מלחמה בסדר גודל היסטורי ובימים אלה מגבש יחד עם הנשיא טראמפ מהלך שעתיד לשנות את פני המזרח התיכון לדורות - הסכם אזורי כולל שיכלול את הרחבת הסכמי אברהם לסעודיה, עומאן, סוריה ולבנון - כדאי להביט לעבר ארצות הברית כדי להבין עד כמה היוריסטוקרטיה הישראלית רקובה. בארצות הברית יש כיום רוב ברור בעליון לשופטים שמרנים (6-3), ולכן הדמוקרטים, המבקשים לבלום את מהלכיו של טראמפ, פונים לערכאות פדרליות נמוכות יותר, ובעיקר לשופטים שמונו על-ידי אובמה או ביידן, כדי שינפיקו "צווי מניעה בעלי תחולה אוניברסלית" - כלומר, צווים החורגים מעניינם הקונקרטי של העותרים. כך למשל, ארבעה שופטים פדרליים (דמוקרטים) הוציאו צווים שבלמו את יישום צו הנשיא שנועד להגביל את זכות האזרחות מתוקף לידה. בנוסף, שופט פדרלי בצפון קליפורניה חייב את הממשל להחזיר מימון לניתוחי טרנס - לא רק לבתי חולים מסוימים אלא בכלל. אמנם לבסוף התיקים מגיעים לבית המשפט העליון, שם יש רוב שמרני, אך עד שזה קורה עובר זמן רב, ובינתיים מדיניות טראמפ נתקעת. זוהי אסטרטגיית "לוחמת המשפט" של הדמוקרטים נגד טראמפ. פסק הדין Trump v. CASA: סוף לאקטיביזם הפדרלי? ביום 27.06.25 פרסם בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק דין חשוב בפרשת Trump v. CASA, שעסקה בסוגיית סמכותם של שופטים פדרליים להוציא צווים כלל-ארציים. טראמפ ביקש לצמצם את תחולת מתן אזרחות אוטומטית למהגרים לא חוקיים, אך בית המשפט לא דן בשאלה עצמה - אלא בשאלה האם לערכאות נמוכות יש סמכות להוציא צווים בעלי תחולה כלל-מדינתית. בהרכב של 6-3, קבע הרוב השמרני כי החוקה והמסורת האמריקנית אינן מאפשרות לבתי המשפט להעניק סעד כללי, אלא רק פרטני. נקבע כי בתי המשפט אינם רשאים להפוך לכלי פוליטי לסיכול יוזמות נרחבות באמצעות תביעה פרטית מקומית. דעת המיעוט - של שלוש שופטות דמוקרטיות - הביעה הסתייגות חריפה. השופטת סוניה סוטומאיור טענה כי החלטת הרוב מוחקת כלי משפטי חיוני להגנה על קבוצות שלמות, וכי הדרישה שכל אדם יגיש תביעה נפרדת פוגעת בזכות לשוויון. השופטת אלנה קגן, יהודייה וליברלית מתונה, הצטרפה לביקורת: היא הזהירה מפני ניצול אפשרי של יישום סלקטיבי על-ידי הרשות המבצעת, תוך עיקוף ביקורת שיפוטית. ג'קסון מול בארט: הקרב על מהות השפיטה העימות החריף ביותר בפסק הדין היה בין השופטת הפרוגרסיבית קטנג'י בראון ג'קסון לבין השמרנית איימי קוני בארט. ג'קסון כתבה חוות דעת רגשית וערכית, ובה השוותה את גישת הרוב ל"חוק המלכים", וטענה שהתפקיד המוסרי של שופטים מחייב מעורבות ערכית, ולא רק פרשנות טכנית. לדבריה, שופטים נדרשים להפעיל "דמיון מוסרי" כדי למנוע עוול. בארט השיבה בחריפות: "היא מגנה רשות מבצעת אימפריאלית - אך תומכת ברשות שופטת אימפריאלית." עוד הוסיפה, בסרקזם, כי ג'קסון בורחת מהחוק ומעדיפה עיסוק "במשמעות מעשית עצומה", כאילו הסמכות המשפטית אינה תנאי מקדים לביקורת. ומה בישראל? היוריסטוקרטיה חוגגת מעניין מה היו חושבים שופטי הרוב בארה"ב - ואפילו קגן - על ההזיות המשפטיות בישראל. הדוקטרינה שמפתחים עמית וברק-ארז, ולפיה "הפקיד הוא המנהיג", עומדת בסתירה בוטה ללשון החוק ולכוונת המחוקק. בשנת 2002, במהלך הפוסט-דוקטורט שלי בהרווארד, קגן - אז דיקנית הפקולטה - הציגה את אהרן ברק כ"גיבור שלי". תשע שנים אחר כך, כשמונתה לעליון, עימת אותה הסנאטור לינדזי גרהם עם ציטוט של ברק, ולפיו לשופטים יש "תפקיד חקיקתי". תשובתה של קגן הייתה חדה: "אני חושבת שזה אומר שבית המשפט יכול לשנות חוק - ואני חושבת שזה לא נכון." ואילו כאן בישראל - שופטים משנים את החוק בפרשנות שיפוטית בלבד. חוק מפורש קובע שנציב שירות המדינה יתמנה ללא מכרז - אך השופטים משנים אותו. חוק מעניק לממשלה שיקול דעת רחב במינוי ראש שב"כ - והשופטים ממציאים ועדות איתור. אנחנו חיים תחת משטר יוריסטוקרטי דכאני - והגיע הזמן לעקור אותו מן השורש.