ניר דבורי, אחד מכתבי הצבא הבולטים, בחר להקדיש לי ביום שישי את המשפט הבא: "אחרי כל זה, אם הייתי השר קרעי, הייתי עובר טייס טייס ומבקש ממנו סליחה". הגיע הזמן להבהיר אחת ולתמיד: לא אני הוא שצריך לבקש סליחה. מי שצריך לבקש סליחה מהטייסים הם אותם קצינים בכירים שהפקירו את מדינתם. אלה שהשתמשו בדרגות ובמדים שלהם כדי להלך אימים על הציבור. אלה שהצהירו שאם יעבור חוק שלא מוצא חן בעיניהם - לא תהיה תקיפה באירן. אלה שאמרו שיפסיקו להתנדב. אלה שאיימו בסרבנות. לא פחות. הם לא פעלו לבד. לצידם עמדו כתבים ואנשי תקשורת, ובראשם ניר דבורי, שתמכו, עודדו, גיבו והדהדו את הדברים. במקום לעמוד כחומה בצורה מול קריאות הסרבנות, הם שימשו ככוח מסייע. במקום לגבות את חיילי צה"ל, הם הפכו לדוברים של מי שפגעו בו. לשמחתי, עם חילופי ההנהגה בצה"ל, הודחו כל המאיימים - כך לפחות לפי הפרסומים. ואם יש מי שאיים ובכל זאת השתתף בתקיפות באירן, הרי שהבושה אינה עליי אלא על מי שנתן לו להישאר בשירות. לוחמים אמיתיים לא סוחטים את מדינתם, ומדינה ריבונית לא נכנעת לסחטנות. הסרבנים של 2023 פגעו במדינה, בצה"ל ובביטחון אזרחי ישראל. הם היו מיעוט, אך עשו רעש גדול. לצידם עמדו אנשי תקשורת שניסו לצייר אותם כלוחמי דמוקרטיה - בעוד שבפועל הם לחמו נגד המשטר הדמוקרטי וניסו לכפות את רצונם באמצעות איום צבאי. כתבים כמו ניר דבורי נושאים באחריות כמעט שוות ערך. הם נתנו גיבוי ציבורי לסחטנות, ועכשיו הם מנסים לשכתב את ההיסטוריה - כאילו לא הייתה סרבנות, כאילו לא היו איומים, כאילו כלום לא קרה. אבל כולנו זוכרים. ההיסטוריה לא תישכתב. ובכל זאת, בפעם האלף, אומר זאת שוב: לא תקפתי את הטייסים. דבריי כוונו אל הסרבנים. אמרתי, כמאמר מרדכי לאסתר - עם ישראל יסתדר גם בלעדיכם. ואכן, הוא הסתדר. הסרבנים הודחו ועם ישראל ממשיך לנצח. כל קריאה לסרבנות, בכל זמן ומכל צד, ראויה לגינוי חד וברור. כך אמרתי אז, וכך אני אומר גם היום. אני מצדיע לטייסי חיל-האוויר, ללוחמי צה"ל, למפקדים ולכל מי שפועל במסירות ובגבורה. אני מצדיע לעם ישראל - עם חכם, אמיץ, שמבין היטב מי עמד עם המדינה ומי ניסה לשבור אותה. את מה שהיה - לא נשכח. את מי שפגע - לא נסלח. עם ישראל חי.