בישראל מתקיימת מערכה על התודעה - מערכה שמנהל ראש ממשלת ישראל, השואף לצבור כמה שיותר מעריצים. בשבעה באוקטובר, הוא הבין שתדמיתו הציבורית כמנהיג שיודע לשמור על עמו קרסה. נתניהו לא מיהר לקחת אחריות, מתוך הבנה שאולי מישהו אחר יחוש אשם ויהיה הראשון לעשות כן. ואכן, הראשונים שלקחו אחריות היו אנשי מערכת הביטחון. נתניהו רשם לזכותו את ה"ניצחון": הצבא אחראי, ולכן הצבא אשם. הוא פשוט התעלם מהלחץ הציבורי של מתנגדיו שזעקו "אתה הראש, אתה אשם". לנתניהו יש כבר תשובות מוכנות למקרים מורכבים: "לא העירו אותי", "לא משכו בכנף בגדי". כמוכוון משימה, הוא אינו לוקח אחריות על מה שלא מצליח - שיטה שעובדת ושומרת עליו לאורך כל הדרך. השאלה היא מדוע העיתונות וחברי האופוזיציה אינם מבינים את דרך החשיבה הזו - חשיבה שבולמת ניהול תקין של מדינה. לא ייתכן שאזרחי מדינה לא ידעו שהמוביל שלהם מהמר על עתידם ואף על חייהם. ניקח כמשל את המלחמה באירן - מהלך שמערכת הביטחון מכינה כבר שנים רבות, ושותפים לו גם מנהיגים ישראלים, כולל נתניהו בתקופות כהונתו. זהו מהלך אסטרטגי שאמור להיות מופעל בשעת כושר, כדי למנוע שימוש בנשק גרעיני נגד ישראל. ישראל עשתה שימוש בגישות דומות כשתקפה את הכור הגרעיני בעירק וכעבור שנים בסוריה. אלו היו תקיפות בשיטת "זבנג וגמרנו". גם אז ממשלות ישראל לא הכינו את העורף למקרה של תגובה, מתוך הנחה שזה לא יקרה - הנחה שיש בה הימור על חיינו, אך היא התבררה כנכונה (מסיבות שאינן ידועות לי). כאמור, התוכנית על אירן תפסה תאוצה כי אירן התגלתה כמי שאכן רוצה למחוק את ישראל - במצוות שלטון האייתולות. לצד ההתחמשות, פעלה אירן באמצעות שליחים היכן שיכלה. המעוז העיקרי היה חיזבאללה, החמאס הצטרף, ובהמשך גם גורמים בעירק ובתימן. לאלה נוספו פעולות טרור נוראות שאירן יזמה נגד אתרים ישראלים ויהודיים בעולם. אירן מעולם לא לקחה אחריות - אך טביעות האצבעות הובילו לטהרן. חשוב לציין: גם ישראל פעלה באמצעות זרועות המודיעין באירן ובאינטרסים אירניים. המלחמה האינסופית הזאת נעשתה תחת מעטה סודיות - ורב הנסתר בה על הגלוי. טבח 7 באוקטובר והזזת האשמה המלחמה שהחלה ב-7.10.23 הכניסה את ישראל - מדינה שהחרדה מהכחדה טבועה בדי-אן-איי שלה - לטלטלה עמוקה. חלקים מישראל נכבשו לזמן מה על-ידי ארגון טרור. הטבח התרחש לאור יום - והמדינה כולה נכנסה להלם. מי שהצילו את המצב היו החיילים והאזרחים, שהופקרו לנפשם. לקח זמן, רב מדי, עד שהצבא הצליח להרחיק את המחבלים חזרה אל מעבר לגבול - ורק אז התבררו ממדי האסון. מפקדי הצבא מיהרו לקחת אחריות. מנגד, שתיקת הממשלה - ובעיקר של העומד בראשה - רעמה. אלא שדווקא שתיקה זו השתלמה להם: כשהחלו לדבר, הצליחו לגעת בנימי ההערצה של חלקים לא קטנים בציבור לנתניהו. כך הושתלה תודעה חדשה: האשם הוא הצבא, אולי גם השב"כ - ורה"מ? אילו רק העירו אותו, "הכול היה נראה אחרת". בכל פעם שהאחריות החלה להתקרב למשרד ראש הממשלה, צצו כמעשה קסם אשמים חדשים: היועצת המשפטית לממשלה, בית המשפט העליון - ולא במקרה. כמו אש ביער יבש, התודעה חלחלה: הצבא והמשפט הם האשמים במלחמה האינסופית. הפטנט של העברת אחריות מוכר בפוליטיקה - ובישראל במיוחד. במדינה שאין בה קוד אתי מוסכם וברור להתנהלות נבחרי ציבור, נותרה הביקורת רק בידי המשפט הפלילי - שלא תמיד יודע להתמודד עם שאלות מוסר. בעבר הצעתי להקים גוף דמוי סנהדרין - בית דין ציבורי שיכלול אנשי רוח ויוכל להרחיק נבחרים שהתנהלותם אינה ראויה. אך רעיון כזה נידון להישאר במגירה - כי אף אחת מהרשויות הקיימות אינה רוצה לוותר על כוח. עזה תקועה - אירן הופכת ל"מלחמת קיום" כעת, נביט על הימים שקדמו למתקפה באירן. ישראל הייתה שקועה עמוק במלחמה שהתמשכה מאז אוקטובר - ללא פתרון מדיני או צבאי ברור. בכל רגע נדמה היה שהממשלה מאתרת אויב חדש או מטרה חדשה. צה"ל כבר כבש את הרצועה, אך עדיין "שקוע בבוץ של עזה". הוא פוגע במחבלים - אך גם באזרחים חפים מפשע. החטופים עדיין לא שוחררו, וחלקם אף נפגעו בפעולות צה"ל. הדרג המדיני לא מצליח להציע הסדר אמיתי לשחרורם. המצב הזה מחליש את חמאס - אך גם מחבל באפשרות לשחרור החטופים, שכן אם כל מנהיגי חמאס ייחסלו, לא יהיה עם מי לנהל משא-ומתן. ראש הממשלה, כבול בהחלטותיו לשרים כמו סמוטריץ' ובן-גביר - שמבקשים "ניצחון מוחלט" ואף מאותתים על כוונה להתנחל מחדש ברצועה. לכך נוספו החרדים, שבשם לימוד התורה מסרבים לגיוס, בטענה שניצחונות הצבא נזקפים לתפילותיהם. במצב שבו המערכה בלבנון הסתיימה, והלחימה בעזה מדשדשת, עלתה אירן כאופציה חדשה - מלחמה נוספת, שניתן לפתוח בה בכל רגע. האם זו "מלחמת קיום"? אולי. ואולי לא. הדעות נותרו חלוקות. נרטיב הניצחון - והפחד כמשאב פוליטי אני חש גאווה ביכולות חיל-האוויר, אך תוהה: האם באמת הוסר איום הטילים? כלל לא בטוח. סין אולי משלימה את המלאי עבור אירן. האם הושמדה יכולת הגרעין האירנית? אולי - ואולי רק עיכבנו אותה במספר שנים. במדינות שיש בהן "רוע" וכסף - ניתן לקנות פצצות מן המוכן. נתניהו הבין שאפשר "למכור" לציבור מלחמת קיום - בעיקר אם הציבור יחווה את הטילים על בשרו. ואכן, התחזית הייתה מדויקת: אזרחי ישראל התעוררו בבהלה, עם הודעות במכשירים הסלולריים. מקלטים, ממ"דים וחרדה כללית. תרחישי אימה - חלקם אף התממשו. כשהחלו בניינים להתמוטט בתל אביב, בת ים וראשון לציון - עם הרוגים ופצועים - נוצר הרגע שבו המנהיג מופיע כ"מושיע". זה עבד. מעמדו הפוליטי של נתניהו התחזק. שותפיו נשארו לצדו, ופתאום - יש תקווה שהממשלה תשרוד עד 2026. אפילו יריביו העניקו לו שבחים: הוא אישר מבצע חשוב, אף שאינם שוכחים את חטאיו האחרים. אבל מבחינתו - זו הצלחה תודעתית. המערכה באירן חיזקה את מעמדו - בישראל, וגם בעולם. ועכשיו, כשנחתמה הפסקת אש, ושוב מדשדשים בעזה, ואולי טורקיה עומדת להיות ה"אויב החדש" - יש תחושה ברורה: ממשלת ישראל מחפשת עימות עם כל העולם. סיום פתוח אם נקשיב לנאמר - ונקרא את הכתובת שעל הקיר - נתניהו זוכה כעת בנקודות במערכה על התודעה. לאן כל זה מוביל אותנו? זו שאלה מצוינת - שאין עליה תשובה.