יש רגעים שבהם מדינה נראית כמו גוף ששכח איך לעכל את עצמו. משהו מקולקל בבטן של הישות הזו שנקראת "ישראל", והיא מקיאה אותנו שוב ושוב, בגלים של ייאוש, צער, בושה וכאב. כל גיהוק הוא זיכרון - של חטוף שנרקב במנהרה, של חייל בן 19 שהלב שלו עוד לא למד איך להתאהב אבל כבר יודע איך לדמם. מדינה שבולעת את ילדיה ואז שוכחת שהיא עשתה זאת. בין אופוריה מקרית ברחובות לתהומות הייאוש שרועדים בתוכנו, אנחנו עם במצב מתמיד של פיצול. עם משוסה, מפורק, מוכה טראומה, שצועק באוזניים סתומות, בוכה בעיניים יבשות. הכאב הוא יומיומי - הוא קם איתנו בבוקר עם קפה מהביל אחרי ההפגנה של אתמול, והוא הולך לישון בעוד לילה שבו ממשלה מבטיחה הבטחות ריקות לחיילים מתים ולהורים חיים למחצה. יש חטופים. זוכרים? היו חטופים. יש עדיין. ילדים, נשים, חיילים. גופות אולי. נפש בטח לא נותרה. אבל המדינה הרשמית עסוקה בלזייף מציאות במסיבות עיתונאים, בזמן שהם נובלים שם, בלי אור, בלי אוויר, ובלי עניין. ובינתיים, במרחק יריקה - חיילים מתים. ילדים. כן, הם ילדים. כמה מהם סיימו תיכון רק אתמול. עכשיו ההורים שלהם בוחרים מצבה. הסיבות תמיד "מורכבות". תמיד "רקע מבצעי". תמיד "נבדק". אבל האמת הפשוטה זועקת: הדם נשפך בגלל אפס אחריות, אפס כיוון ואפס חמלה. וכאילו שזה לא מספיק - מערכת הבריאות עצמה, זו שהייתה אמורה לאחות, לחבק, לטפל - חולה בעצמה. ממתינה בחדר מיון לחמצן, לבדיקה, לאמפתיה שאבדה מזמן. הכאב כאן הפך לשגרה. הוא כבר לא אורח. הוא חלק מהבית. גיהוק שלא יוצא, או שדווקא יוצא שוב ושוב, מזכיר לכולנו שאנחנו חיים בתוך גוף חולה, נשמה מותשת ולב שנסדק מזמן. אנחנו לא שוכחים - לא את הילדים, לא את ההורים, לא את המדינה שאיבדה את הדרך. וזה לא פואטי. זו מציאות. מציאות שמסריחה כמו ים שחור, כמו גוף רקוב, כמו חלום שהפך לסיוט מתמשך. וכששואלים איפה התקווה - אין לי תשובה. רק יד שמונפת, אצבע מאשימה, וכל הגוף צורח.