מוזר שעבר רק שבוע מאז כניסת הפסקת האש הכפויה בין ישראל לבין אירן, וכבר נראה שגודל האיום הולך וקטן, ומייד הוא נעלם ונשכח, ובמקביל גודל ההצלחה הולך ומתעצם. כשבשלוש לפנות בוקר היה צריך להתעורר ולוודא שאנחנו בסמיכות למקום מוגן, זה לא היה דבר של מה בכך. לילה אחר לילה, עם אזעקות בכל רחבי הארץ, פגיעות ישירות, עוצמתיות, פצועים והרוגים.
למחצית האוכלוסייה עם ממ"דים בתוך הדירה או הבית, קצת קשה להבין את אי-הנוחות והמאמץ הנוסף הנדרש - הן להגיע למקלט (באותו בניין) או למקלט ציבורי בסביבה, והן לשהות משך שעות עם אנשים זרים, כשאתה לא במיטבך. כשהילדים טרוטי עינים וכשהלב פועם בחוזקה, כי הטילים מאירן הם לא הטילים אליהם "התרגלנו" עד כה.
אי הנוחות לכל אלו שלא היו צריכים לעזוב את בתיהם הסתכמה באי היכולת לטוס, לצאת לבלות ועוד. אך הפיצוי היה מיידי, שכן כבר התרגלנו לשהות בבית ולא לעזוב מהלך המגיפה. רמת הקניות עלתה לרמות נפלאות, מחזורים ענקיים מדי יום ביומו. כאמור, היינו משועממים מאונס, היינו צריכים לפצות את עצמנו.
התופעה הזו של חיים במקביל אינה חדשה. מהלך כמעט שנתיים עכשיו, משבעה באוקטובר, 2023, יש את משפחות החטופים, משפחות החללים, משפחות הפצועים, הפצועים עצמם, משפחות המגויסים והמגויסים עצמם. מאידך-גיסא, יש את כל השאר, שיוצאים לבתי קפה ולמסעדות, לקונצרטים ומופעים, לטיסות לחו"ל, למשחקי כדורגל, נופש או קניות, וחייהם ממשיכים להתנהל על מי מנוחות. [בדומה, בארה"ב, חיילים שחזרו מלחימה במזרח התיכון לא הסתגלו לשגרה בבית, לחוסר הסכנה, לשוני מהמציאות בה היו נתונים לפני כן, והאמריקנים שלא שירתו התייחסו אליהם בכפיות טובה מוחצנת, מלשון "ההקרבה שלכם לא הייתה נחוצה."]
מדי פעם עולה השאלה, קצת באי נוחות, מה עלינו לעשות. האם לחגוג את פורים, את פסח, את שבועות? התשובה היא שחייבים, ביחוד עבור הילדים (או הנכדים), כי אחרת האויב ניצח - ואנחנו יודעים שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, אנחנו מנצחים; בואו נאכל! אנחנו מנוסים בשיקום וחזרה לעמידה על הרגליים - מכל מתקפות הטרור והאינתיפדות, מכל ההתקפות מכל עבר. אנחנו קוברים את מתינו באותו היום והאלמנים מתחתנים מחדש כדי להבטיח המשכיות. אצלנו החיים חזקים מכל דבר.
אחיו של אחד השבויים הגיע למצוות, וברגע הראשון, נהגה המשפחה כימים ימימה: גייסה כספים לאירוע רב משתתפים. אך עד מהרה התעשת דווקא הנער בר המצווה ואמר (בראיון לאתר חדשות מוביל): עד שאחי לא חוזר, אני לא יכול לחגוג. עלייה לתורה - כן. בכותל - ראוי גם ראוי. אך גיוס כספים ואירוע באולם ודברים דומים לכך - זו לא השעה. חכם הילדון, שהפך לגבר.
לא רק שיש חטופים (בזמן כתיבת שורות אלו, מינינם 50), אלא שהאנטישמיות נגדנו יוקדת בעוצמה רבה ברחבי כל העולם. אויבינו פועלים נגדנו בכל חזית אפשרית, והנה נמצאה דרך מתוחכמת: כל חייל בהווה, בעבר או בפוטנציה (קרי כל ישראלי) אשם ברצח עם. דבר זה נחקר והוכח על-ידי בית הדין הגבוה לצדק, ואפילו הוצאו צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון.
הקורא הנבון והבקיא בדברים יבין מיד שזה גיבוב שטויות ואי דיוקים מאוד מהותיים, אך מדוע לתת לעובדות או למציאות להתערב במסכת הנהדרת שיצרנו? זה לא משנה איזה בית דין, ואם ישראל נמצאה אשמה או מוחזקת עדין כחפה מפשע עד שיוכח אחרת. העולם יודע (ויש להדגיש כל מילה בנפרד - העולם, קרי כולם, ללא יוצא מן הכלל, ויודע קרי בודאות, ללא שמץ ספק וללא עוררין) שישראל ביצעה וממשיכה לבצע רצח עם. ולכן הטיעונים רבי המשקל שהביאו להוצאת צווי המעצר טובים גם נגד כל אחד ואחת מאתנו. או, כל שונאי נתניהו, התמקדתם ב"אויב" הלא נכון, ועכשיו גם אתם תשלמו את המחיר. בדיוק כמו היהודים הגרמנים הנאורים במחנות הריכוז, הנאצים לא הבדילו ביניהם לבין אחיהם היהודים.
ארגון שלא למטרות רווח באירופה משתמש כ"הוכחה" על רצח עם ואשמתנו כולנו, ברדיפה אחרי חיילי צה"ל המגיעים לחופשה במדינות שונות (צפון ארופה, ארופה הנושקת לים התיכון, דרום אמריקה ואפילו במזרח הרחוק) בדרישה לעצור אותם ולהביאם למשפט. לא רק חיילים המשרתים, כי אם גם פוליטיקאים (כן, יש ביניהם כאלו ששירתו) ואחרים. כאמור, המלחמה מתרחשת לא רק בעזה, איו"ש, סוריה, לבנון, עירק, תימן ואירן, כי אם גם במדינות כמו איטליה, נורבגיה, אירלנד, ספרד, אוסטרליה, ועוד ועוד.
עם משונה
דוקא בתיאטרון האבסורד הזה, המתמהל בכל רחבי העולם, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו האם ראוי ורצוי לצאת לחו"ל. להשתתף באורוויזיון - ודאי, שכן זה ייצוג של ישראל "על אפם ועל חמתם" של השופטים והמדינות המשתתפות ורבים משונאינו. אך לבוא לצהול במשחק כדורגל באמסטרדם, ולהמלט בשן ועין מלינץ׳ שתוכנן בקפידה ובו המשטרה לא עזרה וישראל נאלצה להזניק כוחות מיוחדים ומטוסי חילוץ - אולי זה לא היה נחוץ. אנחנו בעיצומה של מלחמה, ואוהדי משחקי הכדורגל ממש לא חייבים לטוס לאמסטרדם.
ואז הגיעה מלחמת כל המלחמות (שאנו בעיצומה, למרות שנדמה לנו שאנחנו בהפסקת אש כפויה), והמצב נהיה ממש בכי רע. אין יוצא ואין בא. ישראל לכודה, והנה קורה דבר נפלא: ישראלים מנסים לחזור הביתה. הם לא בורחים. הם לא רוצים להשאר היכן שהיו ברגע פתיחת המלחמה. הם רוצים לחזור הביתה, ליקיריהם, למוכר, לחוסר השינה המתמשך, לחרדה, לטילים הכבדים, לצבא הגנה לישראל המגן ועושה נפלאות, למוסד ולוחמיו, ולאלוהים שיצא להלחם כביום קרב (ממש דברי הנביא זכריה מתגשמים לנגד עינינו).
עם משונה, נפלא, עם תעוזות נפש ועוצמות שאין כמותן. עם שלא נס, שנלחם, ששכח לרגע את כל המחלוקות והריבים והתלכד ואף חזר לשורשיו. אכן, כל מי שמנפנף כל הזמן במושג "אתם משיחיים" ונרתע מהדת כאילו היא צרעת, "פתאום" התפלל לאלוהים שהטילים לא יפגעו, ושהפצועים יחלימו והמשפחות שאיבדו את 29 יקיריהם תתאוששנה, ושכל מי שאיבד את כל רכושו יבנה את ביתו מחדש, ואף אמר - בלב פנימה - את "שמע" ו"שהחיינו" ו"הגומל" ועוד דברים משונים שבשגרה אנחנו נרתעים מהם. עם קשה עורף, עיקש, המסרב להכחד, האומר - כמצעד הפרטיזנים - "אנחנו כאן!"
ובדיוק בעיצומה של מלחמת כל המלחמות, התקבצו ובאו להם - אלו במחלקה ראשונה ואלו במטוסים פרטיים - שועי עולם לאיטליה לחתונה של בנו של אחד הישראלים העשירים מלוס אנג׳לס. אכן, זה תוכנן הרבה מראש, והמוזמנים רובם לא חיים בארץ בשגרה. גם מהארץ הגיעו, בדרך לא דרך (ואולי טוב שחלקם חלו במחלת ים בשל אי-הנוחות הזמנית אליה הם לא רגילים, סימן שלא היו צריכים לצאת מהארץ). וכשצריך היה לחזור, מטוס פרטי לקח אותם לעקבה, כשהם מוקפים מאבטחים. אני מניח שהפעילות סביב הגעת 500 המוזמנים נתנה לרבים משהו לעשות, לדוגמה לד"ר מרים אידלסון שהייתה בין הבאים והושיטה יד לעזרה.
חתונה דווקא בזמן זה ולמרות הכל - על אחת כמה וכמה! מה נדרש לחתונה? שני עדים. אך במקרה זה הקרואים, מרביתם, אולי מכונים "ישראלים" ובעברם אכן היו, אך המלחמה הוכיחה עד כמה הם מנותקים. גם אם ישראל הייתה מפסיקה להתקיים, את החתונה הם היו עורכים, והנה ההוכחה לפנינו.
ידידה טובה שלי, אמריקנית (שהיא במקרה יהודיה, ואף תומכת נלהבת של ישראל, אך לא נעמיד זאת לחובתה) חזרה מהחתונה כשהיא מלאת התפעלות. בפייסבוק יש תיאורים ותמונות, אך הסיפורים שלה פשוט היו נפלאים. עבורה זו גבורה יהודית, שלמרות המלחמה, בעת שנופלים טילים כבדים וגורמים להרס אדיר, בבית חולים, בבנייני מגורים ומרכזי אוכלוסייה, היהדות, הלכותיה ומצוותיה מקוימות - יש המשך, ויהי מה.
עבור יהודים (או זרים), זו הצהרה חד-משמעית: אנחנו (היהודים) פה, ולא יעלה ביד אף צורר להשמידנו. גם באושוויץ זכרו את השבת, למרות שלא הייתה כל דרך לכבדה כראוי. כך גם עכשיו - מי שנצור בארץ נמצא במקלטים, והנה כאן, במקום קסום באיטליה, חתונה של אגדות.
בדיוק כמו ההבדל בין אלו שבביתם אזור מוגן לבין אלו שצריכים לצאת למקלט או למקלט ציבורי. בדיוק כמו ההבדל בין אלו שנלחמים לבין אלו שיושבים להם בבתי קפה בתל אביב. כך גם כאן, בין עשירי העולם עם מטוסים פרטיים שנכנסים ויוצאים מהארץ, בין "ישראלים" מלוס אנג׳לס הטסים בהמוניהם לאיטליה לחתונת בנו של אחד מהחברה, כי הם לא צריכים לחזור לישראל, ביתם מזה עשורים הוא בעיר המלאכים (שם הם גם יקברו). החגיגה נמשכת בכל עוצמתה, ואל לכמה מאות טילים כבדי משקל להפריע לריגושי והנאות הרגע. כאמור - ניתוק מוחלט. עולמות מקבילים ביקום בו אנו חיים.