"מגדלי התאומים" של רמת-גן הם שני המבנים שספגו פגיעות קשות בנפול הטיל הבליסטי האירני סמוך לצומת "עלית". הם אומנם רחוקים מלדמות ל"תאומים" בניו-יורק, שקרסו לגמרי במתקפת ה-11 בספטמבר, אבל חזיתותיהם המזוגגות נופצו, בתי העסק בחזיתם נהרסו. הגם שניו-יורק ורמת-גן אינן ערים תאומות, שתיהן ניכוו מהטרור האיסלאמיסטי. בתאומים של ניו-יורק נרצחו כ-3,000 קורבנות. תאומי רמת-גן לא קרסו, השבח לאל, אבל ניזוקו קשות. כאן לא היו נפגעים. מלחמת "עם כלביא" נסתיימה ובערי ישראל מלקקים את הפצעים. 29 אזרחים נרצחו, בתים נהרסו ומאות משפחות נותרו ללא בית ורכוש. עיקר הטיפול בהריסות ובמשפחות הוא בידי מס רכוש והעיריות.
הלכתי לראות את ההרס בדרך ז'בוטינסקי ברמת-גן. הוזהרתי מראש לא להתקרב ל"תאומים", כי גם כעבור שבוע ימים מאז הפיגוע, שברי זכוכיות נשמטים אל המדרכה ו"חבל שתיפגע". מטווח ביטחון ראיתי מחזה מופלא: על חזית אחד מהם תלויים שמונה פועלים, קסדות לראשיהם ובגדי הגנה עליהם, מנקים קומה-קומה משאריות הזגוגיות המנופצות. מפעם לפעם נשמע קול נפץ של שבר זכוכית צונח על המדרכה. פועלים מטאטאים את השברים המסוכנים. קטע רחוב זה, עורק סואן מאלפי מכוניות החולפות בו בימים כתיקונם, נפתח מחדש רק ביום חמישי. דגלי הלאום ודגלי העירייה מתנוססים לאורך הנתיב, כמכריזים: "פגעתם בנו, אבל אנחנו מזדרזים לבנות מחדש, להשתקם, גם אנשים, גם בתים".
אחרי רגעי הגאווה על מבצע "עם כלביא", מראה שמונת הפועלים התלויים בין שמיים וארץ, "מנקים" את חזית המבנה, מעורר אף הוא גאווה. אין מבזבזים זמן, ממהרים ככל האפשר להחזיר את הסדר אל כנו, ואין זה פשוט כלל וכלל. זהו המחיר ששילמה ישראל על המבצע האדיר שלה כנגד מדינת הטרור אירן. במשך 12 ימים חיל-האוויר, אנשי מוסד וקומנדו עשו בשמי אירן ובבירתה כטוב בעיניהם, הרסו מתקני גרעין, חיסלו שורה של בכירים ומסיתים, הסירו את האיום הגרעיני הקיומי על מדינת היהודים. למדנו במלחמה הזאת, שלא רק הנשק הגרעיני מסוכן, מסוכנים ממנו לא פחות הם הטילים הבליסטיים, שאפילו ממ"ד תיקני לא עומד בפניהם אם יספוג פגיעה ישירה.
אם על אירן הענקית התגברנו, הסרנו ולו לכמה שנים את האיום הקיומי שנשקף משלטון האייתולות, טרם השתחררנו - להבדיל - מן האיום הפנימי. עוד לא הצטננו מנועי מטוסי חיל-האוויר וכבר מתחמם בערוצי הטלוויזיה ויכוח אם ישראל ניצחה או לא. אם הגרעין חוסל או לא. בטהרן לעומת זאת, מיהר הרודן להכריז בלי בושה על "ניצחון". אצלנו צצה מגמה להקטין את גודל ההישג הצבאי שראש הממשלה חתום עליו, בהוראתו האמיצה וההיסטורית לצה"ל - לתקוף. עצם העלאת הפקפוקים על-ידי כמה "פרשנים", מלמדת כי אט-אט אנו חוזרים לסדר היום הפלגני. רבים מהם ידעו לומר שישראל לא תתקוף באירן וכי ארה"ב לא תיתן לה גיבוי. וכבר אמר מי שאמר בצדק, שה-13 ביוני היה "יום הכיפורים" של התקשורת.
12 ימי הלחימה היו ימי חסד של אחדות זמנית, בדומה למה שזכינו להם בעקבות מלחמת ששת הימים, לאחר השמדת הכור העירקי ולאחר מבצע אנטבה. ביום שישי ימלאו 49 שנה לאותו מבצע הירואי על אדמת אוגנדה, בדיוק ביום בו מלאו 200 שנה לעצמאות ארה"ב, ועוד לפני כן יתייחדו בני משפחה וחברים עם זיכרו של גיבור המבצע, סא"ל יוני נתניהו ז"ל, בהר הרצל. אחיו, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, הוא גיבור מבצע לא פחות נועז - מתקפת "עם כלביא" על אירן. כאז כן עתה, יצאו מטוסי חיל-האוויר במפתיע למרחקים, להכות במבקשי השמדת ישראל ולהציל יהודים מציפורני הברברים.
במבצע אנטבה - המוכר גם כ"מבצע יונתן" - ראש הממשלה היה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס. הכל היללו אז את טייסינו וכוחות הקרקע. לא היו עוררין על הפקודה מגבוה, משניתנה. גם היום חיל-האוויר, המוסד והקומנדו שלנו זוכים למלוא ההערצה. לא כן מי שנתן בחיל וברעדה את האור הירוק לתקיפה. מלחמנו היזומה נגד אירן זוכה בציבור פרשני מסוים להערכה מצומצמת, רק משום שהשם נתניהו כרוך בה. רק משום שזהו בראש וראשונה - ניצחונו! האחדות ששררה ב-12 ימי הלחימה ההירואית באירן מתפוגגת לדאבון הלב ככל שאנו מתרחקים ממנה, מלקקים את פצעינו ברמת-גן ובשאר אתרי נפילות ה"בליסטים". כמה אנו זקוקים לאחדות במיוחד עתה, במערכה הארוכה מדי בעזה שקרבה מאוד להכרעת שלטון החמאס.