היום שלחתי למנויי 'פיוט' הרהור על טקסט מאת אחד האנשים החכמים ביותר בהיסטוריה של התרבות האנושית. את ההרהור והשיר וניצוצות בולגריים אפשר לקרוא באתר, ושם גם להצטרף חינם לרשימת המנויים.
אני קורא וכותב על שירה כל חיי, משום שהשירה היא כלי חשיבה יחיד במינו, המייחד את האדם משאר בעלי-החיים. אני אוהב את הגותו של אריסטו (אֲרִיסְטוֹטֶלֶס, 384-322 לפני הספירה) משום שאפשר לקרוא את כתביו כשירה טהורה, וגם משום שהיה הראשון שכתב ספר 'על הנפש' למרות שהיה מוניסט, ומשום שבעקבות אפלטון הקים את ה'אקדמיה' השנייה והאחרונה, ומשום שהפך את המושג 'פואטיקה' לבסיס להבנת התרבות האנושית והתהליכים הרגשיים המניעים אותה.
את הטקסט שבחרתי קראתי בספרו של אריסטו, 'המטפיסיקה / ספר א', בתרגומו של חיים יהודה רות (הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, 1974). כתבי אריסטו הם הספריה של החוכמה האנושית, שאין לה מתחרים. בארבעה-עשר ספרי ה'מטפיסיקה' (כלומר הספרים שאחרי ה'פיסיקה') פורש אריסטו את השאלות המרכזיות שמציגה הפילוסופיה, בניסיון להבין ולהגדיר את מאפייני עולם התופעות, ולבחון מושגים כמו 'חומר', 'צורה', 'תנועה', 'סיבה' ו'תכלית'.
בפתיחה לספר הראשון של ה'מטפיסיקה' מניח אריסטו היפותזה על טבע-האדם, המבוססת על אינטואיציה יותר מאשר על חקירה מדעית, שטרם באה לעולם. הטקסט הקצר הזה הוא גם שירה, משום שיותר מאשר הוא טוען טענות או מניח הנחות, הוא פותח צוהר לתובנות ופירושים שכל קורא יכול לנסח ולגלות בדרכו, באופן סובייקטיבי, באמצעות פירוק והרכבה וניסיון להבין את הטקסט הזה כצופן שאין לו תשובה חד-משמעית. הטקסט המרוכז והמתומצת הזה הוא חומר גלם לתובנות פואטיות ולהבנה חדשה של העולם, ובכך הוא חושף את גדולתן של השירה ושל הפילוסופיה כאחת.
הטקסט נפתח בהצהרה יומרנית: "כָּל בְּנֵי-הָאָדָם שׁוֹאֲפִים מִטִּבְעָם אֶל הַדַּעַת". האמנם? קל מאוד לשלול את ההנחה הזאת ולומר "לֹא נָכוֹן. רוֹב בְּנֵי-הָאָדָם בּוּרִים וֲעַמֵּי אֲרָצוֹת שֶׁמְּחַפְּשִׂים תַּעֲנוּגוֹת זוֹלִים וּמִתְמַכְּרִים לַהֲבָלִים". אבל נדמה שאריסטו, שהאמין שהתבונה היא מה שמאפיינת את בני-האדם, התכוון ליכולת של בני-אדם לעשות שימוש בשכלם, ולא למה שרוב האנשים עושים בפועל.
ההצהרה שלו מתייחסת לצורך האנושי ללמוד ולהרחיב את הדעת ללא הפסקה, מן הרגע שבו אנו נולדים, כדי שנוכל להסתגל טוב יותר למציאות ולעשות שימוש יעיל במיומנויות הרגשיות שלנו ובמיומנויות המעשיות שנפתח באמצעות תרגול. התפתחות הציוויליזציה המערבית באלפיים וחמש-מאות השנים האחרונות, המתבטאת במדע, בטכנולוגיה, בתחבורה בתקשורת וביצירה האמנותית מעידה על הצורך האנושי להרחיב את הידע ולעשות בו שימוש. אריסטו מדייק ומבחין בין תפקידם המעשי של החושים, לבין תחושת העונג הנגרמת לנו מן השימוש בהם, המיועדת לעודד אותנו להשתמש בהם
חוש הראייה
במשפט הבא מנסה אריסטו לחזק את הטיעון: "סִימָן לַדָּבָר [הוּא] הַתַּעֲנוּג הַבָּא מִן הַחוּשִׁים". גם כאן מטעה אותנו אריסטו, משום שהאסוציאציה הטבעית לביטוי "תַּעֲנוּגוֹת הַחוּשִׁים" מרמזת על הנטייה ל"תַּעֲנוּגוֹת בְּשָׂרִים" או להתבהמות. אבל אריסטו מתמקד בחושים מנקודת המבט החוקרת שלו, המתייחסת לאופן שבו המוח האנושי מקבל גירויים מן המציאות. בדומה להבנה הזו של אריסטו פיתחתי את מתודת 'האימון הרגשי', המגדירה רגש כתגובה אוטומטית לגירוי מן המציאות, שנקלט באמצעות החושים.
אריסטו מדייק ומבחין בין תפקידם המעשי של החושים, לבין תחושת העונג הנגרמת לנו מן השימוש בהם, המיועדת לעודד אותנו להשתמש בהם: "כִּי גַּם מִבְּלִי לְהִתְחַשֵּׁב בַּתּוֹעֶלֶת שֶׁבַּחוּשִׁים יֵשׁ לָנוּ תַּעֲנוּג מֵהֶם כְּשֶׁהֵם לְעַצְמָם". יש דוגמאות רבות לפיצוי שאנחנו מקבלים כשאנחנו משתמשים בחושים שלנו. כך, למשל, אנחנו נהנים מיחסי-מין כדי שנוכל להתרבות ולהמשיך את קיומנו. באותו אופן, כשאנחנו רצים מופרשים במוחנו כימיקלים (אנדורפינים) שמשתקים את הכאב ואפילו יוצרים בנו תחושה נעימה המעודדת אותנו להמשיך לרוץ.
המשפט הזה מסתיים בהדגשת חשיבותו של חוש אחד שיש לנו תענוג ממנו: "וּבְיִחוּד מֵחוּשׁ הָרְאִיָּה". את מוקד הטסקט הזה כותב אריסטו בסוגריים: "(כִּי מַעֲדִיפִים אָנוּ אֶת הָרְאִיָּה כִּמְעַט עַל כָּל דָּבָר אַחֵר, לֹא רַק כְּשֶׁיֵּשׁ לָנוּ צֹרֶךְ בָּהּ לְשֵׁם אֵיזֶה מַעֲשֶׂה, אֶלָּא גַּם כְּשֶׁאֵין בְּדַעְתֵּנוּ לַעֲשׂוֹת כְּלוּם; הַסִּבָּה הִיא שֶׁחוּשׁ זֶה, יוֹתֵר מִכָּל שְׁאַר הַחוּשִׁים, מַקְנֶה לָנוּ יְדִיעוֹת וּמְגַלֶּה לָנוּ הֶבְדֵּלִים רַבִּים בֵּין הַדְּבָרִים)".
כשאריסטו כותב שחוש הראייה, "יוֹתֵר מִכָּל שְׁאַר הַחוּשִׁים, מַקְנֶה לָנוּ יְדִיעוֹת וּמְגַלֶּה לָנוּ הֶבְדֵּלִים רַבִּים בֵּין הַדְּבָרִים", הוא מקדים ביותר מאלפיים שנה את גילוי מקור האמפתיה (נירוני המראה, שהתגלו במעבדה בפארמה בשנת 1995), המבוסס על חוש הראייה. האמפתיה מאפשרת לנו להתבונן באחרים, כלומר להשתמש בחוש הראייה, ולחוש בגופנו את הרגשות המפעילים אותם (חרדה, שמחה וכו').
האמפתיה אינה מלה נרדפת לסימפטיה, והיא אינה מביעה רגש חיובי, כפי שנהוג להניח. האמפתיה היא, למעשה, הכלי שבאמצעותו אנחנו יוצרים תקשורת לא-מילולית מהירה ביותר, שלפני אלפי שנים אפשרה לבני-אדם לשתף פעולה, למשל, בהגנה מפני חיות-טרף. האמפתיה מאפשרת לנו גם לזהות, כמו באבחון רפואי, את קשייו של הזולת כדי להציל אותו (למשל, כשאם מזהה בעיניו של בנה הפעוט שעומד על סף הכביש פחד ממכונית מהירה המתקרבת לעברו, ומצילה אותו מדריסה מבלי שהיא מבחינה במכונית עצמה.) האמפתיה, לפיכך, היא אחד הכלים היעילים ביותר ליצירת תקשורת חיונית לקיומה של קהילה אנושית. כדי לחזק את האמפתיה אנחנו חשים בסיפוק עצום כשאנחנו עוזרים לאחרים, סיפוק גדול בהרבה ממי שמצליח לקחת משהו מאחרים.
האמפתיה אפשרית בזכות חוש הראייה, שהוא המהיר והמדויק מבין החושים (אולי בזכות מהירות האור), ולכן הוא "מַקְנֶה לָנוּ יְדִיעוֹת וּמְגַלֶּה לָנוּ הֶבְדֵּלִים רַבִּים בֵּין הַדְּבָרִים". הראייה היא החוש המוביל אותנו בעולם, ומאפשר לנו לזהות במהירות את המציאות, לנוע בה, לקרוא ולכתוב ולזהות את הסכנות בהן אנו נתקלים.