המשוררת שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי כתבה לפני חמישים שנים את השיר הנפלא, לכל איש יש שם. לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ. ורק לאיש אחד אין שם, האיש ההוא, האיש חסר השם. מדינת ישראל נמצאת באחת משעותיה הגורליות, ההיסטוריות. לוחמיה נלחמים בשבע חזיתות מלחמה עצימה, מלחמת הסרת האיומים על קיומה של מדינת ישראל, מלחמת גבורה ועוז. אזרחי מדינת ישראל הנמצאים בעורף מתמודדים עם ימים מאתגרים ומורכבים אשר יש בהם ימים של שכול ואלמון, חורבן והרס, חרדה ואימה, פציעה ומוות. לאחר היום המר והנמהר, יום טבח שבת שמחת תורה, האריה לא רק קם אלא גם התנשא. מדינת ישראל מכריעה את אויביה לאחר הכרעת החמאס, לאחר מיגור החיזבאללה, לאחר המערכה המתמשכת ביהודה ושומרון, לאחר ה'טיפול' בחות'ים בתימן, במליציות בעירק, לאחר קריסת השלטון הסורי והשמדת צבאו. מדינת ישראל משמידה את מתקני הגרעין, משמידה את מפעלי הטילים, מממשת את תוכנית המטרות האסטרטגיות באירן. והנה, יש מי במדינת ישראל שאינם יודעים מי האיש שעל פיו יצא צבא ההגנה לישראל להילחם בשבע חזיתות. אינם יודעים מי האיש שהורה על תקיפה באירן, מי האיש שהוביל את ההכרעה על השמדת מתקני הגרעין, מי האיש שהבטיח להסיר את האיום על העם היהודי והעולם כולו, ומימש את הבטחתו. אינם יודעים מי האיש שתכנן למעלה משנות דור את הימים האלה, ימי הסופה והסער, מי האיש שהיה למשל ושנינה בעיני בעלי הלב השונא, אשר בזו ולעגו לו, ויש בהם אשר היו מוכנים שמתקני הגרעין לא יושמדו רק שחלילה וחס האיש ההוא לא יזכה בתהילה. עיניהם לא טחו מראות, פיהם לא נסכר מדבר, אוזניהם לא נאטמו משמוע, רק ליבם השונא, לב שכולו איבה, כולו רוע מזוקק, כולו מחלה חשוכת מרפא, לב המניע את מכונות הרעל, המניע את כופתאות הארס, המניע את מחרוזות הרעל, לב של מי שלא יכולים לשאת את האיש ההוא. הם זקפו את ההצלחות בשדות המערכה לאדם הראשון, למשה רבנו, ליתרו, לדוד בן-גוריון, ליצחק רבין, ללובשי המדים. הם עושים מאמצים כבירים, התפתלויות אומנותיות, חדורי מטרה רק לא להזכיר חלילה את האיש ההוא, האיש חסר השם, האיש שבכל אשם, האיש הרע ההוא. ובכן לאיש ההוא יש שם. בנימין נתניהו. ראש ממשלת ישראל, המדינאי, המצביא, ראש הממשלה שנבחר באופן דמוקרטי מובהק. ואולי הכל מתכנס למשפט אחד, של פרשן אחד: "המלחמה מרסקת את ההתנגדות לנתניהו, וזה מסוכן לא פחות מאירן". לב שונא וחולה כבר אמרנו?