ההפטרה לפרשת השבוע, פרשת "חֻקַּת", פרוסה בפנינו בספר שופטים פרק י"א. גיבור ההפטרה הוא יפתח בן גלעד. יפתח לא גדל כמנהיג טבעי - הוא בא מקצוות השולים החברתיים, הוא בן אישה זונה, בנה של אישה זרה ונדחית על-ידי אחיו. כלשון הכתוב המקראי: "הוּא בֵּן אִשָּׁה זוֹנָה וַיּוֹלֶד גִּלְעָד אֶת יִפְתָּח" (פרק י"א פסוק א').
מהאישה החוקית יש לו עוד בנים "וַיִּגְדְּלוּ בְּניֵ הָאִשָּה וַיְגָרְשׁוּ אֶת יִפְתָּח". האחים חששו, שבבוא העת יפתח ידרוש זכויות ירושה - "וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִּנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי אַתָּה בֶּן אִשָּׁה אֲחֶרֶת".(פרק י"א פסוק ב'), לכן לא נותר ליפתח אלא לברוח. במסע בריחתו הוא מוצא מקלט, חום והגנה בקרב אנשים ריקים ופוחזים בארץ טוב - "וַיִתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים ..." (פרק י"א, פסוק ג) . ארץ "טוב", אליה ברח יפתח, לפי יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים ה'-ח', נמצאת בצפון מזרח עבר הירדן. רד"ק, רבי דוד קמחי, כותב: "ארץ רחוקה מבית אביו ולא ידענוה היום".
למרות נקודת התחלתית מאוד נמוכה ומאד חסרת כל סיכוי לצמיחה לעלות במעלות המעמד החברתי המנהיגותי, הוא מגיע למעמד, כשזקני גלעד הם אלו הקוראים לו לדגל במטרה להושיע את ישראל משלל ההתנכלויות של בני עמון לעמו. הפניה של זקני גלעד לבן של זונה, לדמות שגדלה וצמחה לדרגת מנהיגות בחברה של צעירים המתנהלים בשולי החברה, מתיישבת עם דברי המוסר בתלמוד הבבלי, נדרים פא ע"א: "הִזָּהֲרוּ בִּבְנֵי עֲנִיִּים, שֶׁמֵהֶם תֵּצֵא תּוֹרָה".
אי אפשר שלא להתפעל. דווקא אדם שהחיים לא האירו לו פנים, שגדל וצמח בחברה כוחנית ומאד אלימה, המוכתרת בשם ריקים ופוחזים, מתגלה בפנינו כמנהיג מדיני וצבאי מאוד מאופק, שאינו מתלהם ואינו שש אלי קרב ולשפיכות דמים. הוא עושה את מיטב המאמצים להיחלץ ממציאות חיים מדממת. יפתח האיש השקול אינו שש לצאת אלי קרב, ומבקש למצות את כל המחלוקות במישוריות הדיפלומטית. הוא מנהל משא-ומתן הוגן מצידו עם האויב. בפרק יא פסוק י"ב יש לנו תיאור של משלחת דיפלומטית, שיפתח שלח לחצר המלוכה העמונית, שאומרת למלך עמון את דברי יפתח - "מַה לִי וְלָךְ כִּי בָּאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי?"
פסוק י"ב בפרק י"א בספר שופטים חייב להיות תמרור האור שינחה אותנו במציאות הפוליטית העכשווית בה אנחנו חיים. טרם יורים התותחים עושים את כל המאמצים ליישב מחלוקות במישוריות המדינית. זה גם צו קדושת החיים שחייב להנחות אותנו, ולא לחנך ולשיר בין כותלי בית הספר "טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ".
רק שהסתבר ליפתח, שמולו מתייצבת מונרכיה שאינה מכירה בקיומה של ישות לאומית עברית שיש לה זכות חיים בארץ ישראל. יפתח בוחר בדרך הצבאית. ושוב טרם הפתיחה בחזית הצבאית הוא שולח משלחת נוספת ומצייד אותה במנשר, המגולל את פרטי ההיסטריה הישראלית שנמנעה משפיכות דמים. זו היסטוריה של עם, המבקש רק בשקט ובשלווה לבנות את חייו הלאומיים בארץ ישראל.
יפתח אינו ממהר לצאת אלי קרב, אלא הוא פותח במשא-ומתן עם מלך בני עמון, כשהוא מציג בפניו טיעון היסטורי ומשפטי לסיבה שיש לנו זכות לחיות בארץ הזו. יפתח סוקר בפניו את כל האירועים מיציאת מצרים עד שיבתו לארצו. יפתח מבקש למנוע את המלחמה, לכן הוא מבקש לפתוח את צפונות לבו של מלך בני עמון למאווי עם ישראל ולכמיהתו לבנות בארץ הזו את חייו לאחר תקופה ממושכת של עבדות במצרים ונדודים במדבר.
למרבה הצער, "לֹא שָׁמַע מֶלֶך בְּנֵי עָמוֹן אֶת דִּבְרֵי יִפְתַּח..." (שופטים, פרק י"א פסוק כ"ח) מה שאילץ את יפתח לצאת למלחמה, כשטרם פרצה הוא השקיע בכנות רבה את מיטב המאמצים למנוע אותה. יפתח ביקש בדרכי שלום את ההכרה בזכות לחיים לישות לאומית ישראלית בארץ ישראל. והבחירה האחרונה בלית ברירה חייבה אותו לצאת למלחמה. ואת המסר הזה אני מבקש לאמץ לחיינו העכשוויים במדינת ישראל.
לסיום אני כואב את הסיום הטראגי של הפרשה, שיפתח קוטף את חייה של ביתו כי הוא מקיים את נדרו להעלות לעולה לאלוהי ישראל את הראשון שיצא "בשובי בשלום מבני עמון". הראשונה שיצאה לקראתו הייתה ביתו "בתפים ובמחולות ורק היא יחידה..." כאבה לי המעידה של הקרבת בת לאלוהי ישראל. כאבה לי המעידה של אבא שהוא מקדש את חייה של ביתו.