חבריי הטובים מקניטים אותי מאז שהסתיימה - לעת עתה - המלחמה עם אירן. יש בהם מי שמזקיפים לי אגודל בתוספת חיוך של שמחה לאיד. מאחר שהם מזהים ומסמנים אותי כאיש שמאל, הם מניחים, ככל הנראה, שהישגו הגדול, המרשים והראוי לכל שבח של ראש הממשלה במלחמה, מהווה ניצחון לא רק על האויב מבחוץ, אלא גם עליי, "האויב" מבית.
השמחה לאיד שלהם מעניקה לי הזדמנות להבהיר להם מספר נקודות: ראשית, אני שמח בדיוק כמוהם. שמחתם - שמחתי. אני ישר והגון מספיק כדי להודות: ההחלטה לצאת למתקפה על אירן הייתה מוצדקת, הכרחית ומחויבת המציאות. כאן יש סייג: היא נעשתה מאוחר, מאוחר מאוד. אני רק מקווה שלא מאוחר מדי, אם וכאשר יתברר, לחרדתנו, שאירן קרובה לנשק גרעיני יותר מכפי שהעריכו טובי המומחים, ושלמעשה - יש בידיה נשק גרעיני. בצהלתם ובתנועותיהם יש ביטוי של "אמרנו לכם", שפירושו: "רק ביבי יכול". יכול להיות. אולי לא רק הוא יכול, אבל במבחן התוצאה - אין ספק: הוא יכול.
אחת מתוצאות הלוואי המבורכות של ההישג המדהים הזה היא פתיחת האפשרות לשיח שונה, ענייני, שיכול לשבור פרדיגמות ולפתוח אנשים לדעות שונות. אני חושב שבמשך שנים רבות ראש הממשלה היה מורתע. הוא חשש מהאויבים בכלל ומאירן בפרט, והחמיץ שעות כושר וחלונות-הזדמנויות לתקוף. אין ספק שאילו הפציץ באירן לפני שנים אחדות, המתקפה הייתה משיגה אפקט גדול ורחב יותר. סביר להניח שאז היה ניתן לפגוע קשות בסיכויי האירנים להשיג נשק גרעיני, סיכוי שעדיין נותר קיים גם בהינתן הפגיעות הקשות מאוד שספגו. את כל זאת אומר להם, לחבריי, כשנשב בפעם הבאה על כוס קפה.
אודה ואתוודה: תגובות חבריי מאכזבות אותי. הן לא פוגעות בי או מעליבות אותי, והחברות הטובה לא נפגעה. אך מצערת ואף מכאיבה לי ההתניה שלהם, כאנשי ימין - מוערכים ומבורכים כבני אדם - לראות באדם כמוני, המשתייך למחנה השמאל, כמי שכל הישג של ראש הממשלה הוא בהכרח לזרא לו. הם הניחו מראש שלא אתעלה לגודל השעה ולא אברך אותו על הנהגתו במלחמה. היו לי חדשות עבורם - הם הופתעו מהפרגון שלי.
נותרנו חלוקים בתפיסת היסוד שלנו. אני, אם אעיד על עצמי, איתן בדעתי, אבל כבר לא מבוצר בעמדתי. אני פתוח לשינויים ויכול לשקול, בהינתן נסיבות מצדיקות, שינוי עמדה, גם כאשר השקפת העולם העקרונית והרעיונית שלי נותרת בעינה. לא, חברים יקרים. כשזקפתם את אגודל ימינכם מולי, לא ניקרתם לי עין. כשחייכתם לעומתי, לא לעגתם לי. לא ביזיתם אותי, לא העלבתם אותי, לא השפלתם אותי. יש רגעים בחייה של אומה שבה, אכן, נרגש, נמלץ וקלישאתי ככל שזה יישמע וייקרא - כל ישראל חברים. רגע המפגש שלי אתכם בבוקר הראשון שאחרי המלחמה היה רגע כזה. בואו נמנף אותו לשיח חדש, אחר, מכבד. ראו, הוזמנתם.