כמו כל בני דורי, ראיתי ואהבתי כמעט את כל סרטיו של רוברט דה נירו. לא תמיד את האלימות שהייתה בחלקם, אבל את משחקו הרציני והמצוין שגורם לך להאמין שהדמות הזו ממש לקוחה מן החיים. מאוד הופתעתי כשראיתי ברשימת הסרטים של חברת יס,
שאל שידוריה התחברנו לאחרונה, סרט על רוברט דה נירו הצייר, אביו של השחקן המפורסם.
לפני כחודש התחלתי לצפות בסרט הזה, ולא יכולתי להמשיך. הכאב היה גדול מדי. גם עכשיו כשאני כותבת עיני מלאות דמעות ומערפלות את המסך.
הסיפור הזה מזכיר לי כל כך את סיפורו של ניב, בני הבכור, שהיה צייר מחונן שקיבל פרסי הצטיינות על ציוריו כשלמד באקדמיה לציור בפריס, הבוזאר, בית הספר הנחשב ביותר בעולם לציור. ניב ידע לצייר יפה, אבל לא כל כך לדחוף את עצמו בשוק הפתוח והפרוע של הציור.
אני זוכרת כשסיים ללמוד בפאריס ביקש את עזרתי לדבר עם אנשים מתחום הציור כדי לעזור לו לקדם את מכירת ציוריו, אבל אמרתי לו את האמת, שאיני מכירה כלל אנשים מהתחום הזה. הוא חשב שמכיוון שאני משוררת ויש לי מהלכים עם אנשים מתחום הספרות אז אולי אני מכירה גם אנשים מתחום הציור, אבל לא הכרתי וגם כיום לא מכירה אף אחד מהתחום הזה וזה מה שאמרתי לו.
מה שלא ידעתי אז זה שזה ישפיע עליו עד כדי כך שיחלה במחלה קשה וסופנית שבסופה יעבור לפני מן העולם, ועל כך אני מכה על חטא. הדמעות ממש שוטפות את פני וכמעט איני רואה מה שאני כותבת, כשאני נזכרת בתשובתי. הרי יכולתי בכל זאת ללכת איתו לגלריות, אולי זה היה עוזר במשהו. הוא היה אז צעיר ומלא מרץ וכוח חיים והייתי בטוחה שיסתדר בכוחות עצמו ובכוח כשרונו. מה שלא צפיתי הוא שיחלה במחלה קשה שהרופאים אפילו לא ידעו לאבחן אותה וילך וידעך מול עיני במשך כמעט חמש עשרה שנה בלי שנוכל לעשות שום דבר כדי להקל עליו או לשפר את מצבו.
עכשיו כשני צופה לאחור אני מלאה ברגשי אשם ובטוחה שהוא מת בגללי. קשה לי מאוד לשאת את המחשבה הזו ואפילו לכתוב אותה אבל מכיוון שיש באופי שלי משהו קשה מאוד, שסיבך אותי פעמים רבות, שמכריח אותי תמיד לומר את האמת, בלי לקחת בחשבון את התוצאות, אני מוכרחה לכתוב את זה כאן ולהתוודות על כך. לא קל לאמא להודות בכך שהיא מרגישה אשמה במות בנה. את רגש האשמה הזה אני מכירה כבר המון זמן, עוד מהתקופה שבה אמי נהרגה בתאונת דרכים.
נקיפות מצפון
הרגשתי כל הזמן אשמה במותה. לא ידעתי מדוע אני אשמה, כי הרי היא בכלל גרה בבאר שבע ונהרגה כשישבה באוטובוס בדרך מבאר שבע לירושלים, אבל בכל זאת הייתי בטוחה שהיא נהרגה בגללי, כי לא הייתי בת מספיק טובה לטעמה. הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים שטופלתי אצלם אמרו לי שרגש האשמה הזה הוא רגש אופייני לאנשים שקרוביהם או אהוביהם מתו, אבל זה לא שכנע אותי. גם היום איני בטוחה שהמוות שלה לא נגרם באיזה שהוא אופן בגללי. אבל לא זה הנושא כאן.
הנושא הוא ניב והעובדה שלא הצליח לגבש לעצמו מעמד כצייר, מכיוון שכבר בפאריס התחיל להרגיש רע ואיבריו לא נשמעו לו, ולכן התחיל ללמוד שם פלדנקרייז כדי לעזור לעצמו לתפקד. כשחזר ארצה עזב לגמרי את הציור והתחיל ללמד פלדנקרייז כדי להתפרנס, ועשה זאת בהצלחה מרובה במשך כמה שנים, עד שהמחלה טרפה אותו והוא הלך ודעך מול עיני. קשה לתאר את רגשותיה של אם כשבנה בכורה, האהוב, המוכשר, התלמיד המצטיין, הצייר המוכשר, הולך ודועך מול עיניה.
בתקופה הזו כמעט ולא כתבתי, וגם אחרי שנפטר איני יכולה לכתוב כמעט יותר. כתבתי לו כשבעה שירים לאחר שנפטר ומעין יצירתי נחסם. יש לי אומנם המון חומר כתוב במחשב מן השנים שעברו, אבל קשה לי מאוד לשבת ולערוך את החומר ולהפוך אותו לספר. מאז פטירתו של ניב אני חצי בן אדם, אולי אפילו רבע. למרות שיש לי משפחה יפה וגדולה שום דבר אינו יכול למלא את מקומו, וכל יום אני נזכרת בו בחיל וברעדה.
כיום המצב קצת השתפר, אני יכולה להיכנס אל ביתנו בו תלויים ציוריו ותמונותיו ואפילו לחייך אל דמותו המשתקפת אלי מן הצילום, אבל עדיין קיימת בי נקיפת המצפון הזו האומרת לי שאם הייתי משתדלת יותר וסומכת עליו פחות ייתכן שהיה היום חי עדיין. כשראיתי את הסרט הדוקומנטרי על אביו של רוברט דה נירו השחקן, ראיתי שכשהוא מדבר על אביו דומעות עיניו, ודמעותי על ניב כמו התמזגו עם הדמעות שלו. מעולם לא ראיתי את רוברט דה נירו השחקן חוץ מאשר בסרטיו הרבים, ואיני מכירה אותו אישית, אבל כשראיתי את הסרט הזה, שכמעט לא צפיתי בו בגלל שידעתי שיגרום לי לטלטלה נפשית עצומה, הרגשתי קרבת נפש גדולה אל האדם הזה, שאיבד נפש יקרה לו והוא מנסה להנציח את שמה.
אז זה בערך מה שאני עושה כאן - מנסה לכפר על כך שלא עזרתי לניב בזמנו לשווק את ציוריו, גם מכיוון שאינני אשת מכירות כלל ואין לי מושג איך מוכרים משהו, וגם מכיוון שבטחתי בו והייתי בטוחה שיצליח, אבל כל הסיבות האלה אינן רלוונטיות עכשיו. ניב מת ולי נשארו רק הזכרונות. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. בגן עדן תהא מנוחתו. אמן.