מה נאמר ומה נדבר, השופטים שלנו שפוטים. פעמיים אמרו "לא", ובפעם השלישית נשברו. מילאו את המצופה מהם, לא מהחוק, לא מהצדק, אלא ממה שצריך, ממה שנרמז, ממה שנרמז דיו. כי קשה מאוד לומר "לא" לאנשים שמראש היו בסוד העניינים, או לפחות שידרו שהם כך.
איני יודע, וגם איש לא יידע באמת, מה נאמר בחדר הסגור. לאן גלשה השיחה, מה הובטח או הוזכר, מה רמז למה. אבל תוצאה אחת יש לפנינו: שתי החלטות שנאמרו בקול ברור, בוטלו בלחישה אחת. והרי גם ההחלטות הראשונות לא התקבלו בפומבי. גם הן נפלו מאחורי סורג ובריח, בין הקירות שבינהם אפשר להניח נעליים על שולחן ולחייך אל מצלמות שלא שם.
ומאז, כל פרשן נעשה חוקר מחשבות. מה נאמר ביום שישי שלא נאמר ביום ראשון? איזו מילה נלחשה באוזן? איזו הקלטה לא שודרה? ואולי, מי יודע איזה ציוץ מכיוון 'מערבה משם' הפיל את האסימון? כי מה? טראמפ דיבר, ואנחנו רעדנו? ואולי מישהו אחר רמז ש"העולם מסתכל", והעיניים לא יאהבו מראה של אזיקים בכלל או על דלת סגורה בפרט?
מה שבטוח: יום שני קרב. ואני רק מקווה שיום שני לא יהיה יום דמים, שבו חפים מפשע ייפגעו כדי להעביר מסר. כי כך זה קורה אצלנו, כשאין אומץ לומר "לא" במוסדות, דם יכול להישפך ברחובות. סדרי העדיפות, כך נדמה, כבר לא מוכתבים על-ידי חוקה, אלא על-ידי חולשה. ואולי, פשוט, על-ידי הפחד.
ולנו לא נותר אלא לתהות. האם כך נראה צדק בימינו? מהוסס, מהופך, מחוויר מול צללים? ואולי אנחנו כבר רגילים לזה, ואיבדנו את היכולת להזדעזע. מה כבר יכול להיות מוסתר מעיני הציבור? מלחמה חדשה שמתבשלת הרחק מן הכותרות? 'ניצחון מוחלט' שהומצא כפסע מהתרחשותו? או ביקור פתע של טראמפ, כזה שאמור להפתיע אותנו ממש היום, כאילו לא שמענו, לא הבנו, לא ראינו.
מה שכן ראינו, ואיננו שוכחים הוא כיצד ההחלטות משתנות, ואיתן האמון. ואולי, בכל זאת, הגיע הזמן לשאול לא את השופטים, אלא את עצמנו: מתי הפסקנו לדרוש תשובות ומתי הפכנו לשפוטים של עצמנו?