כמעט שנתיים עברו מאז שישראל התעוררה לבוקר שאין ממנו חזרה. עשרות אזרחים וחיילים נחטפו ונגררו למחילות של עזה. חלקם חזרו, פצועים בגוף ובנפש. אחרים עדיין שם - נעדרים, נרקבים, נשכחים. יש כאלה שכבר לא בטוח אם הם בין החיים. אבל בתוך כל זה, המדינה - הממשלה, המערכות, ואולי גם החברה עצמה - לא ממהרת. לא רצה. לפעמים נדמה שהיא פשוט הפסיקה לנסות.
אז עולה השאלה: איפה אנחנו? לא איפה רק הדרג המדיני, לא רק ראשי הביטחון. איפה אנחנו, האזרחים? אלה שגדלו על ערכים של אחריות הדדית, של "כל ישראל ערבים זה לזה". אלה שחונכו שכשאדם נשבה - לא משאירים אותו שם. איפה כל זה עכשיו?
חז"ל לא השאירו מקום לספק - "אין מצווה גדולה כפדיון שבויים." לא סתם מצווה. מצווה שגוברת אפילו על הצלת חיים. כי השבוי הוא לא רק בגוף בסכנה - אלא גם בנפש. הוא חשוף, מנותק, בלי מגן, בלי הגנה, בלי קול. ודווקא על הרקע הזה, כשיש מצווה כל כך ברורה וכל כך יסודית, מפתיע לגלות כמה מהר אנחנו מוכנים להשלים עם שקט. לשכנע את עצמנו שהמציאות חזקה מאיתנו. שהמצב מורכב. ש"אי אפשר".
המנהיגים, משני צידי המפה הפוליטית, מצאו לעצמם תירוצים. הדתיים מדברים על גזירה משמיים, על שיקולים שנסתרים מעין. החילונים ממלמלים שאין עם מי לדבר, שהחמאס ממילא לא יכבד הסכמים. ואיפשהו, בין כתבה כלכלית לפוש חדשותי, הנושא מתפוגג. כאילו מדובר בעוד בעיה תקשורתית, עוד "סוגיה טעונה", ולא בבני אדם חיים שנרמסים.
לא פשוט לי לכתוב את זה, העיסוק האינסופי בדקדוק של יחסי כוחות - מי התחיל, מי הגיב, מי אשם - כבר לא מעניין אותי לא כי אין אשמים. יש, אבל אני מרגישה שזה רק מסך עשן. עוד דרך להימנע מהמבט הישיר, מהשאלה האמיתית, מה לא עשינו, מה כן עשינו.
קשה להודות בזה, שלא עשינו הכול, שלא ניסינו באמת הכל. כל הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, כל ההסברים, הפרטים, האילוצים הם תירוצים, תירוצים עטופים באינטלקט, בפחד, בקהות חושים. הרבה שכנוע עצמי ובתוך כל זה, בזמן שאנחנו מתווכחים, מפרשנים, מקימים פורומים ומפרקים קואליציות הם שוקעים באפלה. ולא רק הם, גם אנחנו שוקעים, כן, כולנו. כחברה, כעם, כקהילה שוקעים לאט לתוך האדישות, לתוך מוסר כפול, לתוך ההרגל, לתוך השכחה.
ואני לא כותבת את זה כדי להטיף, אני כותבת את זה כי אני מרגישה שגם אני שוקעת וכי לפעמים, כל מה שאפשר לעשות זה לעצור לרגע, לכתוב את זה, ולהגיד בקול שזה קורה, ועם קצת מזל - אולי מישהו יקרא וירצה גם הוא לעצור ולהגיב. הסיפור של החטופים הוא כבר מזמן לא רק סיפור של ביטחון. הוא סיפור של זהות. של מה אנחנו מוכנים לעשות בשביל מי שנשבה, בשביל מי שנפל בשבי כי היה ישראלי, כי חי כאן. אם לא נצליח להחזיר את הבנים - אז לפחות נציל את עצמנו. את המצפון שלנו. את הזיכרון. את המחויבות הבסיסית לא להשלים עם עוול.
לא נשתוק, לא נתרגל, לא נצדיק. לא בגלל שזה טרנדי. לא כי זה פופולרי. אלא כי זה הדבר הנכון. כי זו חובתנו. כי זו האחריות שלנו כחברה, כי זה יהודי. כי זו מהותו של עם שקורא לעצמו "עם סגולה". אין צורך בוועדות, אין זמן להמתין לאישורים, צריך לקבל החלטות אמיצות לא לחרחר מלחמה, אלא לעצור רגע, להקשיב, לבחור בדרך אחרת. אז מה עוצר אותנו? פחד? פוליטיקה? קהות חושים? "פדה תִפְדֶּה את אחיך" - זו לא המלצה. זו קריאה. זה תנאי. ואם אנחנו כמדינה לא עושים את זה - אולי באמת איבדנו את הזכות לקרוא לעצמנו עם סגולה במדינה ריבונית.