אני רוצה לקחת אתכם לרגע קצר אחורה - לסיפור תנ"כי רחוק בזמן, אך קרוב להכאיב במציאות של ימינו. יש רגעים שבהם ההיסטוריה לא נראית כמו סיפור ישן - אלא כמו מראה. אנחנו שם עכשיו בין שפע לרעב. בין תקווה לפחד. פרעה, מלך מצרים, מתעורר מחלום שמערער את נפשו. ... והנה מן היאור עולות שבע פרות יפות מראה ובריאות בשר... והנה שבע פרות אחרות עולות אחריהן - רעות מראה ודקות בשר... ותאכלנה הפרות הרעות את שבע הפרות הבריאות... (בראשית מ"א, א׳-ד׳). ואז, מתוך הדממה, נשמע קולו של יוסף - אסיר עברי צעיר. קול שאינו רועד, שאינו מתחנף, אלא מדבר אמת פשוטה וברורה. "חלום אחד הוא" שבע שנות שפע יבואו - ואחריהן, שבע שנות רעב, אם לא נתכונן - השפע יימחק. הרעב יבלע את הכול. אבל יוסף לא עוצר בפרשנות - הוא מציע פתרון, הוא לא רק חולם - הוא פועל. שומר. אוגר, מנהל. מבין שהזמן לפעול הוא דווקא בזמן השפע. זהו לא רק סיפור תנ"כי, זה סיפור על אחריות. על זהות. על התמודדות, על עמים שניצבים מול שבר. וגם אנחנו ניצבים עכשיו מול רגע דומה, הרגע שבו אנחנו חייבים לבחור. גם אנחנו ידענו שנים של שפע, שנים של חדשנות, ביטחון, הישגים, תחושת יציבות וביטחון. חשבנו שבנינו משהו חסון, עמיד, אבל מתחת לפני השטח - הלך ונבנה רעב. לא רעב ללחם - אלא רעב למשמעות. לצדק. לאמון. שנים של שחיקה מוסרית, של כהות חושים, של זחיחות. ואז - הגיעו השנים הרעות לא בגלימת רעב קלאסית, אלא בדמות פילוג, הסתה, השתקה, אובדן הלכידות. רוח שורפת, שדופה - שלא יודעת שובע. להתעורר או לשקוע. ומה שבלט לא הייתה ההפתעה אלא העובדה שבחרנו לא לראות. התעלמנו. דחינו. סובבנו מבט, עצמנו עיניים. ואז, ב-7 באוקטובר 2023 הכל קרס. טבח. חטיפות. מלחמה. גבולות בוערים. מדינה מופגזת. שאלה אחת שלא מרפה, איך הגענו לכך? והתשובה כואבת: ראינו - אבל לא הקשבנו. לא גיבשנו מדיניות. לא בנינו חוסן. לא שמרנו על כבוד הדדי. בחרנו באגו - במקום ענווה. בפוליטיקה - במקום אחריות. בשליטה - במקום שותפות. אבל אולי כמו אז - גם היום, עדיין לא מאוחר. מה שדרוש לנו הוא לא מושיע, לא "קוסם", ולא יועץ חצר. אנחנו צריכים יוסף. אדם שאינו מחפש כבוד - אלא נושא באחריות. מי שיש לו חזון - אך גם תוכנית. מי שפועל לא בשם עצמו - אלא בשם העם. מי שמעז לומר בקול ברור אנחנו במשבר אבל אפשר אחרת. כמי שנולדה בברית המועצות וגדלה בארץ הזו, אני יודעת, אפשר להתגבר. אפשר לנצח פחד, להתעלות מעל ההיסטוריה. אבל לשם כך אנחנו צריכים לבחור לא רק בקלפי - גם בלב. מי אנחנו כעם. באיזו חברה נבחר להיות. איזה עתיד נרצה לבנות ואיזה עולם נשאיר לילדים שלנ. כי אם לא נבנה עכשיו את השנים הטובות באמת, לא נצטרך את האויבים מבחוץ. נאכל את עצמנו מבפנים. לא רק הפוליטיקאים. אנחנו לא צריכים לשאול רק מי ינהיג אותנו אלא איך ננהיג את עצמנו, לא רק בפתק - אלא בהחלטות הקטנות בדרך. ביומיום. באומץ להיות כנים עם עצמנו. כמו אז - גם היום הרגע לפעול - עכשיו. והאחריות היא של כולנו. אסור לנו לשתוק. אסור לנו לתת לשנים הרעות לבלוע את השנים הטובות, אסור לעמוד מהצד כשהערכים נרמסים, כשהייאוש נהיה שגרה. כי בניגוד לפרעה אנחנו לא אמורים לחלום. אנחנו אמורים להתעורר. לבחור הנהגה אמיצה, שקולה וחכמה, לא רודפת כבוד, אלא נושאת חזון ותוכנית. מנהיג שלא חולם בשביל עצמו - אלא פותר את החלומות של כולנו. הגיע הרגע לפקוח עיניים - למקם את עצמנו מחדש, באומץ, הזמן לפעול הוא עכשיו - כי "מחר" הוא לעיתים קרובות רק שם אחר ל-"אף פעם".