לא נעים להיות משבית שמחות. בוודאי לא בשוליה של מלחמה עוצמתית שבמהלכה רוסקה לאבק פורח תעשיית המוות שהכינה לנו אירן הנאצית-איסלמיסטית, כשהציבה את יעד חיסולה של מדינת היהודים בראש האג'נדה ההיטלריסטית שלה. לא נעים לעשות זאת דווקא לאחר שישראל (בהנהגת בנימין נתניהו, חובה להודות), הביסה את ציר הרשע והסירה מעל העם היושב בציון איום קיומי. ועוד יותר לא נעים להבין, שכל ססמאות האחווה והרֵעות שהופרחו בעת המלחמה, כמו 'כוחנו באחדותנו', 'ביחד ננצח', 'עַם אחד לב אחד', 'אנשים אחים אנחנו', אינן אלא זיוף אחד גדול, למרבה הצער. נשברה הסולידריות, נעלמה הערבות ההדדית. עצוב מאוד. נתחיל מהסוף. הרשתות החברתיות גדושות טונות של משטמה נוראה כלפי כל מי שאיננו מאנ"ש. וזה כולל גם אינטלקטואלים שדווקא מהם היינו מצפים שיגלו איפוק, נימוס, יחסי אנוש מינימליים. אירוע זניח התרחש בשבוע זה ממש, ויש בו כדי להמחיש את עומק הקיטוב. עד כדי שנאה. מחריד. עמית (לשעבר), בכיר מאוד בזמנו בעולם התקשורת, אינטלקטואל בזכות עצמו, פירסם בחשבון הפייסבוק שלו פוסט קנטרני אבל לגיטימי (כל הציטוטים קוצרו כאן, אך נאמנים למקור): "...השגנו את מטרותינו: ניצחנו צבאית; שפכנו את דמם בכמויות ששוות ערך לביסוס הרתעה מלאה לשנים רבות וגם לנקמה שאי אפשר לוותר עליה במצבים כאלה (עכשיו כבר מזמן עברנו את מה שנדרש ועמוק בפשעי מלחמה בלתי נסלחים). עכשיו חזרנו לארץ החטאים הנוראים של ממשלתנו, של רבנים הזויים ויותר מדי מפקדים צבאיים משיחיים"... זכותו לחשוב כפי שבא לו. לגיטימי. אבל חכו להמשך. אחד מעוקביו של הכותב, חבר קיבוץ דתי, הגיב בנימוס רב, בעדינות, וללא התרסה: "איני מצליח להבין את עומק המשטמה שלך כלפי אלו שאתה מכנה רבנים ומשיחיים. מה הם עוללו לך??? זה שמיטב הלוחמים בחילות היבשה הם תוצר של אותם ה'מפחידים' הללו, ושהם אלו ששופכים את דמם יותר מכל הקבוצות בארץ, ואתה במקום לפחות להחריש, כי אין לצפות שתריע להם, אתה מקטרג, למה?"... גם זה לגיטימי. לגמרי. אבל כאן באה הפואנטה. התגובה הייתה התפרצות זעם בוטה, יהירה, אלימה ומתנשאת. כל הפיוזים נדלקו בבת אחת: "אין לי ענין להתווכח אתך. אתה ואני לא מאותו מקום. לא מאותם ערכים. אין בינינו שום דבר משותף. די. נמאס לשמוע על ההקרבה המגזרית במלחמה הזאת. יעברו עוד מלחמות ויהיו עוד הרבה קורבנות לפני שמגזר כלשהו ישווה את התרומה של התנועה הקיבוצית לבתי הקברות הצבאיים. ...אם אתה מוצא במה שכתבתי אפילו גרם אחד של נחרצות - אז יש לך קושי רב בהבנת הנקרא... גם שפה משותפת אין לנו".

בקושי בית משותף

מותר אולי לחשוב כך, אבל למה לשון השחץ הַמְּפַלֶּגֶת הזו, האלימה הזו, רצופה הררי איבה ובוז? אין בה אלא כדי לבטא את עומק התהום החוצצת בין ישראלים שוחרי המדינה היהודית, לישראלים שוחרי מדינת כל אזרחיה, ללא סממני יהדות. אין בין שבטים אלה שום דבר משותף, זולת היותם ילידי אותה ארץ, דוברי אותה שפה. אבל כבר לא אנשים אחים. והרהב המתנשא הזה נכתב סמוך לנפילתם של שלושה לוחמים נוספים בעזה, ושלושתם מבני הציונות הדתית: רס"ל נועם שמש הי"ד, בוגר ישיבת ירושלים לצעירים; סרן טל מובשוביץ הי"ד, בוגר ישיבת ההסדר מעלות; סמ"ר נוה לשם הי"ד בוגר התיכון התורני באפרת. הבנתם את עומק הקרע? - כמה התנשאות פלגנית יש במילות שסע אלה: 'אנחנו לא מאותו מקום', 'אין בינינו שום דבר משותף', 'גם לא שפה משותפת'. המדינה יהודית כבר אינה כזו; בקושי בית משותף לשכנים עויינים עד להחליא. ביטא עויינות זו בהקשר אחר חברי קלמן ליבסקינד: "גם כשהציונות הדתית מבכה את נופליה, יש מי שזה מפריע לו". עד כדי כך העמיקה התהום. טעה אם כן הנשיא לשעבר ריבלין, ב'נאום השבטים' שנשא לפני עשור (יוני 2015), כשטען שאזרחי המדינה נחלקים לארבעה שבטים. בפועל יש כאן הרבה יותר, לפחות 12 שבטים. והבעיה היא, כאמור, חיצי התרעלה, הבוז וההתנשאות, שמופרחים 'בתוך הנגמ"ש' בלי שים לב לאויבים שאורבים לכ-ו-ל-ם על הגדרות. דוגמה נוספת שמעידה על אובדן הביחד, הסולידריות: קיימים בינינו ישראלים, שאינם רוצים לראות עוברי אורח אקראיים מתארחים במקלט שלהם. מבחינתם, שיישארו חשופים בחוץ. "מה אתה רוצה? שאחטוף בחוץ טיל?", התחנן על נפשו עובר אורח בפני בריון מקלטים מצוי. "לא איכפת לי", השיב הביריון. אז על איזה עם אחד ועל איזה ביחד מדברים פה? הגישה הבדלנית שאינה מתחשבת באחר, שלטת למרבה הצער גם בשבטים אחרים. כל שבט לנפשו. וכך מרשה לעצמה הכת החרדית להיות מנותקת מהאתוס הממלכתי ומסרבת להיכנס מתחת לאלונקה תוך השמעת תירוצים סמי-הלכתיים מסולפים, ברוח הרפורמה רח"ל. כך למשל הטענה ש'תורה מגנא ומצלא' שבה מנופפים רבנים ידועים (שניתקוו אמירה זו מהקשרה המקורי). אבל ממש באותה נשימה, הם שוכחים אותה ומצווים על צאן מרעיתם להיכנס בעת אזעקה למקלטים ולא לעקוב בחוץ אחר מלחמת הטילים והמיירטים בשמים. אבל רק רגע - אם תורה מגנא ומצלא, למה בכלל להיכנס למקלטים? הרי ההגנה מובטחת גם בחוץ... הסטנדרט החרדי הכפול, מוביל רבנים בכירים לזלזול מחליא בחיילי צה"ל. כפי שהתבטא הרב ב"ש מאשדוד, כשהגדיר את לוחמי צה"ל בעת מלחמתם למיגור הצר הצורר בעזה - 'פועלי זבל'; או הרב ד"ל מראשי 'דגל התורה' הליטאית, שייחל לשליטה ערבית או עות'מנית על העם היושב בציון. כך נולדת אטימות וכפירה מזעזעת של השבט החרדי במצווֹת מדאורייתא ומדרבנן, שמחייבות יציאה להגנת העם. השבוע יצא לנו להאזין ל'שיחת חיזוק מיוחדת' לרגל המצב מפי הפוסק הנודע רבי אשר וייס, בעל מעמד מקובל גם במקומותינו. לא שמענו לאורכה אף לא מילת הוקרה אחת, לא חצי מילה, שתביע תודה לחיילים המשליכים נפשם מנגד להצלת העם. "מדובר בניסים שהעולם לא ראה", התרגש ר' אוֹשֶר. "מאות מטוסים טסים אלפי ק"מ שוב ושוב וכולם חוזרים בשלום לחיים ולשמחה לארץ קודשנו, ועלינו להכיר בניסים, להודות על הניסים. רק עיוור בשתי עיניו לא יראה שהקב"ה שומר ומציל ומגן ומושיע". רק עיוור בשתי עיניו לא רוצה לדעת באמצעות מי הקב"ה שומר ומציל ומגן ומושיע. אז אל תאמינו לדיבורי הביחד ננצח ושאר הסיסמאות הריקות. אנשים אחים אנחנו? - בכלל לא בטוח.