המערכת הפוליטית שלנו חולה. היא חזרה שוב לקונספציות של טרום המלחמה. הנקודה הבולטת ביותר היא התעקשות על השארת הצבא "הקטן והחכם". לא משנה איזה סיסמה מוכרים, זה מה שקורה בפועל. הפוליטיקה כמשחק שכל מה שנדרש בו הוא לשרוד.
לא הגיוני שאנחנו משרתים כבר מאות ימים במילואים, ללא שום קו סיום נראה לעין (עכשיו קיבלנו צו לתקופת החגים ואחרי) ובמקביל ממשלת ישראל מסבירה שאין ברירה אלא להעביר חוג גיוס שלא יעשה כלום. הנצחת המצב הקיים, והכי גרוע הסנקציות שנעלמות והכסף שעובר מהמדינה למי שמעודד השתמטות.
באופן אישי לא בניתי על-אף אחד במערכת הפוליטית שיעצור את זה. לא על יולי אדלשטיין ולא על האומץ של חברי קואליציה אחרים. הגורם היחיד שאני בונה עליו הוא עם ישראל. מי שהציל את המדינה ב-7 באוקטובר כשהיא קרסה, כשהממשלה נעלמה. העם שעכשיו שולח את מיטב בניו ובנותיו להילחם בחזית שוב ושוב למרות המחיר הכבד הבלתי נתפס.
אנחנו אלה שנשנה בעתיד. הכנסת הזאת אבודה. אין שום דבר טוב שיכול לצאת ממנה. רק נסיון להנציח את הקיים ולהישאר עוד חודש ועוד חודש. אחריות מנהיגותית פירושה להבין איפה טעינו, איפה השגיאות שלנו ולתקן. לא יכול להיות שאנחנו נקבל את זה שיש מי שמשרת ומסכן את חייו ויש אנשי דם כחול שלהם אין קריאה ואין חובה.
אין תקווה בקיים, נחליף אותם ונדאג שכל אזרח ישראלי יהיה חייב בשירות צבאי או לאומי. ומי שלא ישרת לא יקבל זכויות במדינה הזאת כולל ובעיקר את הזכות לבחור ולהיבחר. הוא לא יקבע לנו איך אנחנו נסכן את חיינו, לא משנה אם זה חרדי, חילוני, יהודי או ערבי.