זוהי שאלה שצריכה להדהד בכולנו. כיצד הגענו למצב שבו אזרחים, חברי כנסת ואולי אף שרים, עומדים בתוך אולם בית המשפט העליון, בית הדין הגבוה לצדק, ובזים לשופטיו? כיצד ייתכן שבמקום שבו אמורים לשרור סדר, שיקול דעת ויראת כבוד, מתרחשים מופעי פרובוקציה, צעקות, קללות, ולעיתים אף הפגנות פרועות בשידור חי, לנגד עיני הציבור כולו?
האם ייתכן שבית המשפט העליון, הסמל העליון של שלטון החוק בישראל, עומד חסר אונים מול התפרעויות? היכן הסמכות להרחיק, לקנוס, להעניש? האם לא ברור שלשופטים, כחוק, עומדת האפשרות להורות על ענישה של עד שלוש שנות מאסר בגין הפרעה חמורה להליך שיפוטי? כיצד קרה שבמדינה דמוקרטית שופטי העליון שותקים מול ביזוי שיטתי, כאילו עצם ההפגנה, ולא תוכנה, היא שמעניקה לה לגיטימציה?
שופטים אינם אלים, אך הם נציגי החוק. הם לא חסינים מביקורת, אבל הם ראויים לכבוד. הכבוד הזה אינו מוענק להם כאנשים פרטיים, אלא כנושאי תפקיד ציבורי מהדרג הגבוה ביותר. כאשר פורעים צועקים, מצלמים, מניפים שלטים ומפרים את הסדר בלב אולם בית המשפט, הם לא רק תוקפים את פסיקתו של שופט מסוים, הם תוקפים את רעיון המשפט עצמו, את יסודות הדמוקרטיה.
וכאן נשאלת שאלה קשה אף יותר: כיצד ייתכן שדווקא הורים לחטופים, דווקא מי שחווים את הצער הבלתי ניתן לתיאור, בוחרים לפרוק את כאבם דווקא בתוך אולם בג"ץ? מדוע דווקא הם הפכו, כנראה גם אם לא מרצונם המלא, לכלים פוליטיים בידי מי שמעוניין לחולל מהומה ולפגוע בסדר החוקי במדינה? האם מישהו מהם באמת מאמין שבית המשפט העליון הוא שמונע את שובם של הבנים? האם פסיקת שופטים בעניין מינוי ראש שב"כ כזה או אחר, היא שתכריע אם תהיה עסקה או לא?
המלחמה לא הסתיימה
והרי התשובה ידועה: יש אדם אחד בישראל שאחראי להכול. לא מערכת המשפט, לא ראש השב"כ, לא פרקליט המדינה, אלא ראש הממשלה. אותו אדם שלא לקח אחריות על מחדל 7 באוקטובר, לא טרח להתנצל, וממשיך להיאחז בקרנות המזבח (טראמפ?), משל היה הוא הקורבן ולא ההרוגים, החטופים, ובני משפחותיהם וגם הציבור כולו. הוא לא רק מסרב לקחת אחריות, הוא אף מעודד, בשתיקה או ברמז, את הכאוס המתואר שמאפשר לו להישאר בשלטון. כל עוד יש כאוס, אין שיח ענייני. כל עוד יש אויב מבחוץ, לא שואלים על אשמה מבפנים.
ואכן, הערב (ה-1 ביולי 2025 בסביבות 2030) שוב קיבלנו תזכורת. המלחמה לא הסתיימה וכנראה עוד תימשך זמן רב. אם אפשר, לקבל תזכורות על מה שקרה וקורה כאן, אז מדוע לא? אזעקות בכל רחבי הארץ, פחד מתימן, פחד שעדיין חי בתוכנו. בינתיים, החטופים לא שבו. בכל יום שחולף, תקוות השיבה דועכת, והשיח הלאומי, שהיה כה רועש בתחילת הדרך, דועך גם הוא. זו אולי הטרגדיה הגדולה מכולן: לא רק שהילדים החטופים לא חוזרים, אלא שגם המאבק על חזרתם הולך ונשחק, הולך נשכח.
כל יום נוסף הוא יום אבוד. לא רק למשפחות, אלא לכולנו. זוהי מדינה שמאבדת את מצפונה, את יכולתה לראות את האמת כפי שהיא. מלחמה, כל מלחמה, הפכה לכלי לנשימה פוליטית של ראש ממשלה, שמוצא במערכה לא את קולה של הסכנה, אלא את קולם של החיים. וכך, בעוד הוא מתעורר כל בוקר עם עוד תירוץ להיאחז בכיסאו, עשרות אחרים לא יתעוררו עוד לעולם. 28 אזרחים הרוגים וכ-10 חיילים, רק בשבועיים האחרונים. מאות מפונים. בתים חרבים, עסקים נמחקים וכמובן חיים שאינם חוזרים. ועל מה מדברים? על הפסטיגל. האם יתקיים רק בתל אביב או גם בפריפריה. כאילו דבר לא קרה.
ישראל נמצאת ברגע של מבחן מוסרי עמוק. לא מבחן של כוח, אלא של ערכים. האם נמשיך להטיל את כובד כאבנו על מוסדות המדינה, במקום לדרוש דין וחשבון ממי שבאמת נושא באחריות? האם נאפשר להפוך את בית המשפט העליון לזירת קרבות פוליטית, רק כדי להסיט את המבט מהשאלות האמיתיות? זוהי קריאה להתפכחות. לחזור ולזכור מי אנחנו. לדרוש את חזרת החטופים לא בקול רם בלבד, אלא בכתובת הנכונה. ולדרוש גם חזרה אל העקרונות שעליהם נוסדה המדינה: אחריות, מוסר, שלטון חוק. כי אם נאבד גם את אלה, לא נוכל להחזיר דבר. לא את החטופים, לא את הביטחון, ולא את התקווה. עצוב, עצוב מאוד.