רכיב חשוב, גם אם סמלי, בתוכניות המלחמה נגד אירן היה הרעיון להרוס בתקיפה מהאוויר את השעון הדיגיטלי הגדול בכיכר פלשתין שבלב טהרן, לצלמו ולהפיץ את התמונות בישראל, באירן וברחבי העולם, בקרב על התודעה. אלא שחיל-האוויר החטיא את המטרה. שר הביטחון ישראל כ"ץ לא ויתר והבטיח שהשעון ייהרס. על-פי הוראתו יצא חיל-האוויר לניסיון תקיפה נוסף ביום האחרון למלחמה. אולם משימה זו בוטלה, וכך גם שאר המשימות, בעקבות הפסקת האש שהכריז עליה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. השעון הדיגיטלי הוצב בטהרן ב-2017, והוא מכוון, כשהוא מונה לאחור, לשנת 2040 – המועד שקבע המנהיג העליון עלי חמינאי להשמדת ישראל. הוא משמש כלי תעמולה של המשטר, ומשקף את האידיאולוגיה האנטי-ישראלית הזוכה למעמד מרכזי ברפובליקה האיסלאמית. השעון ממוקם בכיכר מרכזית, שבה מתקיימים טקסים רשמיים והפגנות תמיכה בפלשתין, ומסמל את מחויבותה של אירן לתמיכה ב"ציר ההתנגדות" של חמאס, חיזבאללה והחותים. המסר שנועדה להעביר הפגיעה בשעון הוא מטאפורי: עצירת המחוגים המתקדמים לעבר מועד השמדת ישראל כמוה כעצירת הזמן, ועמו תוכנית ההשמדה. רעיון עצירת הזמן זכה לביטויים לא מעטים בתרבות ובאמנות. המאבק על הזמן: מתיאוריה ספרותית למציאות אסטרטגית הסופר הפולני-הבריטי ג'וזף קונרד פירסם ב-1907 רומן ששמו "הסוכן החשאי". הרומן מספר על מהפכן אנרכיסט ומרגל, שמתכנן לפוצץ את מצפה הכוכבים המלכותי בגריניץ' — אחד האתרים האסטרונומיים החשובים בהיסטוריה של המדע, הממלא תפקיד מרכזי בקביעת מיקום הזמן והמרידיאן הראשי (קו האורך אפס) של כדור-הארץ. 28 שנים לאחר פרסום הספר ביים אלפרד היצ'קוק את מותחן הריגול "39 המדרגות". הסרט זכה ב-1987 לעיבוד מחדש. באחת הסצנות הנודעות שלו מנסים לעצור את מחוגי ה"ביג בן" במושב הפרלמנט הבריטי, כדי למנוע מפצצת זמן שהוטמנה במגדל להתפוצץ. לכישלונה של ישראל במהלך ההתרסה שלה נגד השעון האירני אין משמעות מבצעית, אבל בהחלט יש משמעות עתידית לאופן שבו ישראל, צבאה ומנהיגיה משתמשים בזמן העומד לרשותם. ישראל קיבלה, בעזרת ארה"ב של דונלד טראמפ ומדינות המערב, הזדמנות פז לעצב את המזרח התיכון ולמנף את הישגי המלחמה – גם אם הם מוגבלים – כדי לקדם הסדרים שיבטיחו את קיומה לאורך זמן, בניגוד למהלך השעון האירני. נתניהו והזמן הפוליטי: פחד מהסדרים או אמונה אידיאולוגית? ישראל נאבקת מאז 7 באוקטובר בשש זירות: עזה, הגדה, לבנון, סוריה, תימן ואירן. אפשר להגיע להבנות, להסדרים ואפילו להסכמי שלום לפחות עם רובן. למעשה, המפתח הוא כפול: האחד הוא פתרון, ואפילו חלקי והדרגתי, של הבעיה הפלשתינית – מה שיכול לחולל תגובת שרשרת חיובית שתקרין על רוב העולם הערבי והאיסלאמי. המפתח השני הוא השגת הבנות, גם אם לא רשמיות, עם אירן – שימנעו ממנה להמשיך לשגר שליחים כדי לפגוע בישראל. לשם כך, צמרת צה"ל צריכה לחדול מהקיבעון המחשבתי שהיא לוקה בו, שגורם לה לראות בהחזקת כמה עשרות קילומטרים של שטחים ורצועות ביטחון – פרימטרים או כל שם אחר שלקוח מהג'יבריש הצה"לי – את הערובה להבטחת עתידה של ישראל. אך גם אם מערכת הביטחון תגיע למסקנה הנכונה, ששטחים לא בהכרח מבטיחים ביטחון, עדיין יהיה צורך במנהיג שיקבל החלטה אמיצה. פרשנים רבים סבורים שנתניהו חושש מהסדרים ומפתרונות מדיניים בגלל שיקולים פוליטיים ואלקטורליים, בהיותו במהותו אופורטוניסט נטול אידיאולוגיה. זה נכון במידת מה. שינויי הכיוון של נתניהו תמיד היו טקטיים ונועדו לגנוב זמן ולעכבו, כמו בספרות ובקולנוע. אולם במהותו, בליבת אמונתו, נתניהו הוא אידיאולוג קשוח, ששואב את השראתו מתורת אביו בן ציון. כמוהו, הוא אינו מאמין בהסדרים עם השכנים. יתר על כן, במרוצת השנים היתוסף לתפישתו גם יסוד משיחי. כמו אביו, הוא פסימיסט שסבור כי "נגזר" עלינו לחיות במצב של מלחמה מתמדת. במקרה או שלא במקרה – זה גם משרת את מטרותיו הפוליטיות.