כולם אומרים שהעולם השתנה. וזה נכון, הוא באמת השתנה. הוא איננו דומה למה שהיה אתמול, ומחר הוא יהיה שונה מהיום. אני כותב את הדברים לא כדי להצביע על המובן מאליו, אלא כדי להציע רעיון חדש: לדעתי, הגיע הזמן לקבוע קטגוריה חדשה בפרס נובל. לא לשלום, לא לרפואה, לא לפיזיקה ולא לספרות, אלא לפרס מסוג אחר לגמרי, כזה שמתאר תופעה עכשווית שאין לה תקדים.
אני מדבר על 'פרס נובל ליכולת שליטה בתודעה האנושית'. Mind Control, או בלשון רשמית יותר: "An Award for Mastering Control Over the Human Mind." לא אתפלא אם דונלד טראמפ, בדרכו הידועה, ירכוש בעתיד את הזכויות על הפרס הזה בלי שום מאבק, ואף יעניק אותו לעצמו מדי שנה, אולי יחד עם שליט נוסף על-פי בחירתו. כי "מה שמגיע-מגיע".
המציאות מוכיחה: בעידן של תקשורת מהירה, פרסונלית וחסרת פילטרים, מיליוני אנשים נופלים שוב ושוב לרשתות של 'שליטת תודעה'. ברוב המקרים זה מתחיל באדם אחד, מנהיג, דמות סמכותית, שזורע את המסר. משם, הדרך קצרה לאיבוד חשיבה עצמאית. ההקצנה בין קבוצות גוברת, והרעיון של "מלחמת אחים", כבר איננו תסריט מופרך, אלא אפשרות מציאותית. זה מזכיר את השיטה הרומאית העתיקה של "הפרד ומשול" אבל בגרסה מודרנית, עמוקה ומסוכנת הרבה יותר.
בנימין נתניהו ודונלד טראמפ, הם שני אשפי התודעה, או השליטה עליה. שניהם מכירים הייטב את עמם, את יתרונותיו ובעיקר את חולשותיו. גם בישראל וגם בארצות הברית התופעה הזאת הגיעה לשיאים שקשה לתארם במילים. טראמפ ונתניהו הצליחו להגיע לרמות שליטה בקהל שלהם, שמעולם לא היו כמותן. הם יודעים איך לדבר ישירות להמונים, בלי מתווכים, בלי עכבות, בלי להבדיל בין אמת לבדיה. הם שולטים בנרטיב, משנים מציאות, ואפילו מכשפים את ההמונים.
בישראל, מקרה אחד שאירע לפני 3 ימים, מתאר זאת היטב: המפגש של עינב צנגאוקר עם נתניהו בניר עוז. במשך חודשים רבים, יותר משנה, הייתה עינב אחת הדוברות החריפות ביותר נגד נתניהו. היא האשימה אותו בביטול עסקות, בשיקולים פוליטיים ציניים, ובחוסר נכונות לקחת אחריות על מה שקרה ובמה לא. נאומים חוצבי להבות, עשרות הופעות, כאב אמיתי, ואז, ברגע המפגש, משהו קרה.
נתניהו הופיע לראשונה בניר עוז, למעלה מ-600 ימים אחר הריסת הקיבוץ והאירועים הנוראים האחרים, שהוא, כראש ממשלה האחראי להם בה' הידיעה. הוא נכנס שם לבית ההרוס של מונדר. למרות שבתחילה נראה שהוא מתעלם מעינב ומתרכז בדובר, אם אינני טועה, יזהר ליפשיץ. עינב לא הפנתה לו עורף, חלפה לפניו, ניגשה ואף התחבקה עם שרה. כן, התמונה הבלתי נתפסת הזו, של עינב, האם של מתן החטוף, מחבקת את אשת האיש שהיא האשימה בפומבי באחריות למצבו, היא כנראה רגע השיא של אובדן שליטה מנטלית, סוג של מודעות, שכה קשה להסביר.
מה קרה לעינב באותו רגע? ייתכן שהיא הבינה, בעוצמת הכאב, שראש הממשלה, הוא ורק הוא, מחזיק את המפתח לשחרור בנה. וכך, כל המערכת שהיא בנתה סביבה, של תודעה ביקורתית, של ניתוח מושחז, של מחאה תקיפה, נמסה באחת. פופפפ... התאדתה. האם אפשר להאשים אותה? לדעתי לא. כל אם בישראל הייתה עשויה לפעול בדיוק כמותה, כאשר חיי בנה/בתה, מונחים על הכף.
ולכן אפשר לומר שאם יש אדם שראוי לפרס נובל לשליטה בתודעה, הרי זה בנימין נתניהו, מכשף התודעה. הוא הצליח שוב לשבור את הגבולות ולגרום לאנשים כמו עינב לוותר על ערכים שעד לרגע קודם נלחמו עליהם. היכולת שלו "לכבוש את המיינד" של אדם אחר, ברגע נתון, היא בלתי נתפסת. זו אותה יכולת שגורמת לרבים מעוזריו, משרתיו, דובריו ועוד לנטוש אותו בזעם, אבל לחזור ולהעריץ אותו בסתר. זהו כוח שמבלבל יוצרות. שעוקר עקרונות. שמתעתע באנשים. בדיוק כמו הקסם שבו הוא מגייס את חסידיו ולאחר מכן משליך אותם, וחלק מהם, בכל זאת, נשארים מוקסמים עד ש...
לו אני במקומה של עינב, אינני יודע מה הייתי עושה וכיצד הייתי מגיב. בסופו של דבר אין שניים בעולם זהים זה לזה. לכן, מפאת חוסר הידיעה אני ממליץ לעינב: אל תגיעי לכיכרות בקרוב. התגובה הציבורית עשויה להיות דיכוטומית אבל גם קשה. קשה מאוד. לא משום שפעלת לא נכון, אלא כי הפער בין המילים שדיברת בכיכרות ובגשרים, לבין החיבוק ההוא לא יובן בקלות.
נשוב לתודעה ולפרס המוצע: כן, כך בדיוק נתניהו מצליח שוב, לא רק כלפי חוץ, אלא בעצם היכולת לשנות תודעה של אדם אחר. לא באיומים, לא בכפייה, אלא בקסם אפל שאין לו הסבר רציונלי. במקרה זה, נוכחותו, וגם התעלמותו. זו בדיוק היכולת שלדידי מצדיקה פרס נובל מיוחד, לו ולחברו טראמפ: על תרומתם יוצאת הדופן לשליטה על התודעה האנושית. כן, גם אם זו תרומה מפחידה. אז אני שואל: האם באמת, לא מגיע להם נובל משותף בנושא הנ"ל, ככתוב וכאמור 'טובים השניים מן האחד?