יום אחד, שלוש הפגנות, שתי ערים, שתי אג'נדות וסיקור מעוות ומוטה אחד, בחלק המכריע של כלי התקשורת - כשקראתי ושמעתי את הסיקור על מצעד הגאווה בירושלים בו השתתפו מאות או שמא אלפי בני אדם הייתי בטוח שהסיקור יהיה בהתאם למספר המשתתפים המתמעט בכל שנה.
כשקראתי ושמעתי את הסיקור על הפגנת השמאל הקיצוני נגד ממשלת ישראל בו השתתפו כאלפיים בני אדם, אשר כמסורת חלק מהפורעים מסתיים בשירת הסתה וחסימות כבישים בריוניות, הייתי בטוח שהסיקור יהיה בהתאם.
כשקראתי ושמעתי את הסיקור על הפגנת מאה אלף האזרחים בירושלים, השרים, המוחים, אשר חתמו את העצרת בשירת "התקווה", אשר לא התעמתו עם שוטרים, לא חסמו כבישים, לא הבעירו מדורות, ממלכתיים עד הסוף, הייתי בטוח שיזכו לסיקור הוגן. הו תמים שכמותי, מציאות השקר ניצחה שוב ובגדול. ההפגנות שסוקרו בהרחבה, בהערכה, באופן המוטה ביותר היו כמובן נגד הממשלה, בעד הגאווה. מאה אלף אזרחים פלוס ועוד פלוס, היו בעיני התועמלנים לאבק בדרך, שקופים, פנטזיה.
בעידן הטכנולוגי המתקדם מאוד מתעוררים בכל בוקר למציאות חדשה, טובה או עגומה, בה מגלים כי עבודה נוספת שנעשתה על-ידי בני אדם מתייתרת ומושלכת בכאב או בשמחה לפח ההיסטוריה של מה שהיה ולא יהיה שוב. אחד המקצועות שהתייתר אל מול המציאות המתעדכנת הוא מקצוע העיתונאות, הפרשנות, מקצוע חשוב ורב עוצמה, ממלכה שביעית היו שקראו לו. מקצוע שחולל תמורות, הציב את הנושאים העקרוניים על סדר היום הציבורי והיה כמעט בבחינת תורה שירדה מהשמיים, שהרי: "כתוב בעיתון".
ומאז שנשתבשה דעתן של הבריות, עוד הרבה לפני התאוצה בפיתוח הטכנולוגי, ייתרו אותו עיתונאים שהפכו לתועמלנים, לכתבי חצר, לשכירי עט, למהללי האג'נדה הפרטית, למלחכי פינכה, לבעלי אינטרסים, שהפכו את המקצוע המכובד והחשוב לביב שופכין, או כמאמרו של הרב ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, הלא הוא "החפץ חיים", "לאוספי אשפתות מקרנות הרחוב וצוברן למקום אחד", זבלנים.
ומאז הזניית המקצוע הפכה לעובדה נוראה, מייאשת, מסוכנת, מה שהיה אמור להיות תקשורת הוגנת, שאינה מוטה, נטולת אינטרסים, תקשורת המדווחת על אירועים ואינה מייצרת אותם, הפך לביב שופכין עצום המתעצם מיום ליום. המתחזים לעיתונאים התגלו כקוסמים סוג ד', יצרו יש מאין, ליהטטו בפרשיות מופכרות, איחזו את עיני הקוראים והשומעים, הפכו עצמם למופקרים וחסרי אחריות אישית וציבורית.
בעשור האחרון באופן בוטה וגס במיוחד, התועמלנים הפכו את האמת לשקר, את האור לחושך, את המותר לאסור, את הטהור לטמא, בראו עולם חדש של "עיתונאים ופרשנים", הכפיפו את האמת, היללו את השקר, יצרו מציאות מדומה. האכזבה הנוראה שלי כצרכן חדשות ביקורתי, מפוכח, מתמודד, הייתה דווקא מהקרובים אליי אשר יותר ויותר משמיעים באוזניי: "אל תצפה לא תתאכזב". מסרב להתייאש. הזניית מקצועות העיתונאות היא חרפה על ראשם של מי שהתנקשו בעיתונאות האחראית והלא מוטה.
בשולי הדברים, חייב לציין כי עדיין נותרו איים קטנים, מצומקים, של אנשי תקשורת בודדים המבצעים עבודתם באחריות ובמקצועיות, איים קטנים של תקווה גדולה.