רגע לפני הפסקת אש נוספת: חייבים לשאול איך נראה קו הסיום שאנחנו רוצים. בלבנון הסכם הפסקת האש הוריד אותנו מהרכסים הגבוהים, בעיניי טעות אסטרטגית, אבל כל עוד מגיבים על כל ניסיון התחמשות - מצבנו לא נהיה רע יותר. באירן המצב השתנתה לחלוטין. הממשלה קיבלה החלטה דרמטית. אירן נחלשה משמעותית וזרועות התמנון שלה כבר לא רלוונטיות. מעטים אלה שחשבו שקו הסיום יהיה אופטימלי כל כך.
אז עכשיו נשאר להתמקד בחזית שנשארה נטולת יעדים - עזה. הדרג המדיני מנותק שם לחלוטין מהשטח. עד עכשיו לא נאמר מה היעדים המעשיים של הממשלה בעזה. שחרור החטופים בוודאי, אבל איך נראה קו הסיום בשטח ביום שאחרי?
ההצעה שלי היא קווי סיום הבאים:
1. שליטה באזורים הגבוהים - בעזה יש רכסים גבוהים, שמי שהיה שם יכול להעיד כיצד הם שולטים מהגובה בצורה מוחלטת על היישובים הישראלים. אחרי מערכה כל כך משמעותית עם מחירים רבים כל כך - אסור לסגת משם. זה לא חזון משיחי זאת פרגמטיות ביטחונית.
2. פרימטר - קו פרימטר של שני קילומטר מהגבול צריך להפוך לחקלאות ישראלית. זה מסר, זה מחיר בשטח על המתקפה והטבח הנורא. העזתים צריכים לראות ולהבין את המחירים של לתקוף אותנו.
3. שליטה בציר פילדלפי - אם יינטש, הוא יחזור להיות צינור לטרור.
4. שמירה על חופש פעולה ברצועה - מודל איו"ש - פשיטות קרקעיות מדי לילה איפה שצריך, והפצצות מהאוויר כשמתגלה התחמשות מחודשת.
5. הגירה מרצון - נכון להיום תוכנית טראמפ נשארה גימיק, אין למי שרוצה לעזוב את עזה אפשרות לעזוב. נדרשת מנהלת ישראלית ושלב שני גם אמריקנית שיאפשרו הגירה מרצון במימון וסיוע בינלאומי.
לסיכום: אחרי המחדל הגדול - רוב התשתית של החמאס הושמדה. נותרו כיסים של לוחמת גרילה. המחיר שאנחנו משלמים גבוה. מחיר חיילינו. חייבים לשרטט קווי סיום ברורים. הגדרת הקווים תסייע לקיים מו"מ יעיל על החזרת החטופים. להבין מה המחיר ואיפה להוסיף וללחוץ. כשיש קו הסיום. הצבא יודע לאן ללכת.