אני מזמינה אתכם למסע קצר בזמן. לא, לא למקום אקזוטי או לנקודת מפנה מהפכנית - אלא לעבר סיפור ישן, כמעט אגדה, ובכל זאת - מציאות היסטורית שמרגישה קרובה מתמיד.
בסוף המאה ה-18, בימי שלטונה של יקטרינה הגדולה ברוסיה, התרחש אירוע סמלי. כשהצארינה הגיעה לביקור באזורי הספר של האימפריה, היא רצתה לראות הצלחה, שגשוג ושלטון מסודר. היא לא רצתה לדעת מה באמת קורה בשטח. לא על העוני, לא על ההזנחה, לא על הזעם של העם. וכך, אחד מיועציה, הנסיך פוטיומקין, הקים בשבילה כפרים מצוירים - בתי קרטון יפים למראה, מצוחצחים מבחוץ, ריקים מבפנים. לא מתוך ניסיון לרמות אותה, אלא מתוך שיתוף פעולה בשקר. היא ביקשה את האשליה - והוא סיפק אותה.
מאות שנים עברו מאז. הטכנולוגיה התקדמה, הגבולות השתנו, שפות חדשות נולדו. אבל דפוס ההונאה העצמית - נשאר כשהיה. ועכשיו - ברוכים הבאים לישראל, שנת 2025:
המדינה שלנו - מוארת, מבריקה כלפי חוץ, עטופה בפטנטים, פרסים בינלאומיים, נשק מתקדם, מבצעי הצלחה וסטארט-אפים שמגייסים מיליונים. למראית עין - יצירת מופת של עוצמה, הישרדות וגאווה לאומית. אבל אל תטעו, מאחורי הוויטרינה הזו, המדינה הזו הולכת ומתפוררת/ החטופים עדיין לא חזרו, חיילים נהרגים, הילדים בכיתות בלי מורים, בלי תקווה, בלי גב. אזרחים ממתינים חודשים לוועדת אבחון, לניתוח, לאבחנה פשוטה. לפעמים - פשוט מוותרים. שלטון שמתפורר בין ועדות חסרות שיניים לקומבינות. דת שמכתיבה את הסדר הציבורי בשם" מסורת" ושיח אלים שמפלח את המשפחה הישראלית - מבפנים.
ובתוך כל זה, כולנו משתתפים באותה הצגה. כל אחד בתפקידו: החייל המותש. הרופא השחוק. המורה שנשרף. ההורה שמתמודד לבד. המובטל שמסתיר. הפקיד שמוותר. ולא - זה לא שאין הבנה. ההבנה חיה ובועטת. אבל שיחה אמיתית? עימות ישיר מול המציאות? זה כבר הרבה יותר קשה. אנחנו יודעים, אבל שותקים כי יותר קל לשנוא, יותר נוח להתווכח אם אתה ימין או שמאל, ציוני או בוגד, מסורתי או חילוני. כל עוד אנחנו עסוקים באלה - אנחנו לא שואלים את השאלה האמיתית: מה קרה לנו? ואיך נכנסנו כולנו לסרט הזה - מבלי לשים לב שאנחנו בתוך תפאורה מקרטון. אז אני שואלת אתכם: האם זו באמת מדינת ישראל? או שפשוט צבענו שכבה נוספת של כחול-לבן - מעל הקרטון הריק?
אז אולי עכשיו, אחרי כל מה שעברנו, אנחנו סוף-סוף מוכנים להניח את המסיכות ולהפסיק לשחק במשחק השברירי של מראית עין. אולי, רק אולי, אפשר להתחיל לבנות - לא מקלקר ולא משקרים, לא ממסכים ולא מתפאורות - אלא מחומרים אמיתיים, מאמת, משיחה אמיצה, מהודאה בכישלון, ממעשה קטן, שקט, עיקש - של תיקון. זו לא הבטחה גדולה. לא בשורה. זו רק אפשרות. סדק באופק. שמץ של תקווה. לפעמים, כל מה שצריך כדי להתחיל מחדש - זה פשוט להסכים לראות. ברוכים הבאים לישראל המתחדשת!