בימים הרי גורל אלה, שבהם ישראל ניצבת מול סכנות חמורות מבית ומחוץ, היה מתבקש שהחברה הישראלית תתגייס כולה למאמץ ולמאבק. למרבה הכאב והצער, ציבורים שלמים אינם נרתמים למאמץ הקיומי. ציבורים אלה כוללים את המיעוט הערבי, את המשתמטים מטעמי "מצפון" צבועים ומטעמי "בריאות" שקריים, ובראש ובראשונה הציבור החרדי, זה שהשתמטותו אומנותו. בימים הרי גורל אלה, נראה היה שחבר הכנסת יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, הוא המחסום האחרון הניצב בפני נחשול ההשתמטות המאיים להטביענו. דווקא כאשר צה"ל זקוק נואשות לכל לוחם אין שום מקום וצורך לחוקק חוק המכשיר את שרץ ההשתמטות. על כן תמוהה מאוד התפנית המסתמנת בעמדתו של יולי אדלשטיין. הרושם המתקבל הוא שאדלשטיין כבר אינו עומד בלחצים המופעלים עליו, מראש הממשלה ומטה, ועלול לשמוט מידיו את היכולת למנוע את התועבה. על כך כבר אמר יוליוס קיסר: הגם אתה, ברוטוס? בימים הרי גורל אלה, יש לחזק את ידיו של חבר הכנסת יולי אדלשטיין, יו"ר ועדת החוץ והביטחון, ולדרוש ממנו לעמוד כחומה בצורה בפני המכה העומדת להיות מונחתת על צה"ל. לא חוק השתמטות דרוש, אלא שירות חובה מלא לכל בני ה-18, שלוש שנים בשכר שווה לימנים ושמאלנים, בנים ובנות, חילונים, דתיים וחרדים, נח"לאים וחיילי ישיבות ההסדר, יהודים וערבים (לגבי האחרונים, שירות אזרחי). הדרישה צריכה להיות מיידית, ולא "יעדים" מפוקפקים בעוד X שנים. הדרישה צריכה להיות מלווה בעונשים נשכניים ומרתיעים, אישיים ומוסדיים. זה תפקידו ושליחותו של אדלשטיין. בימים הרי גורל אלה על ראש הממשלה לקרוא לסדר - או לפטר - שרים הפועלים במטרה להחליש את צה"ל ולפגוע במפקדו, אשר עושה לילות כימים כדי שצה"ל ימלא את תפקידיו הרבים ולעתים כפויי הטובה. אם ראש הממשלה ימשיך בפעילותו להכשרת השרץ, ממשלתו תאבד את זכות הקיום שלה, ואת ציבור בוחריה (בסיס ולא בייס), שלא יצביעו בבחירות הבאות בעד מפלגות התומכות בתועבת ההשתמטות.