כאשר רודן חולם על פרס נובל לשלום, לא די לו בנאומים, עצרות או ציוצים. הוא חייב לייצר מציאות שתאפשר לו להציג את עצמו כמי שהביא את השלום בכוח רצונו, או לכל הפחות, בכוח תדמיתו. זו הסיבה שכיום, בעיצומם של חודשי הקיץ של 2025, ניתן להבחין במאמץ הולך ומתעצם מצד דונלד טראמפ לדחוף לסיום את המלחמה בעזה לא מתוך חמלה, אלא מתוך אסטרטגיה פרסונלית מאוד, קרי, לזכות בפרס נובל לשלום. אם אובמה קיבל פרס מבלי להניד עפעף, מדוע לו, שפקח עיניים, ולא ידע כנראה מה הוא רואה, לא מגיע?
על-פי לוח הזמנים של ועדת נובל, ההכרעה על זהות הזוכה מתבצעת בתחילת אוקטובר, כשלושה חודשים בלבד לפני הענקת הפרס הרשמית ב-10 בדצמבר. הזמן אוזל, והשעון מתקתק גם עבור טראמפ. לכן, כל פעולה בולטת שתאפשר לו לטעון כי הוא הפסיק את אחת המלחמות הקשות והממושכות במזרח התיכון, תוכל להיתפס כהישג "ממלכתי", כזה שיטשטש את עשרות כתבי האישום שהוסרו באבחה, תביעות האזרחים והמבוכה הפוליטית מבית.
האם זו הסיבה שהוא ינסה כנראה לכפות על נתניהו לסיים את הלחימה, בניגוד לרצונו של האחרון? ייתכן בהחלט. מבחינת טראמפ, נתניהו הוא כלי. עוד שחקן בלוח השחמט שמוביל אל היעד האמיתי: אוסלו הקפואה, דצמבר 2025, והפרס הנכסף.
אם נוסיף לכך את פעולתו ה'נועזת' (ואולי יותר נכון, ההרפתקנית) לתקוף את הכור הגרעיני האירני בפורדו, נבין את הדפוס: טראמפ, כמו טרומן בזמנו, מאמין שבאמצעים דרמטיים ניתן להפסיק מלחמות ולהיכנס להיסטוריה, לא רק כפוליטיקאי, אלא כאיש חזון. רק שבעוד טרומן 'הטיל' פצצות אטום והביא לכניעת יפן, טראמפ הסתפק בפצצות קונבציונאליות, חודרות בונקרים, בתקווה שחיסלו את 408 הק"ג של חומר גרעיני מועשר, שהיה, או לא היה, באתר.
אבל בשונה מטרומן, לטראמפ אין גיבוי ברור של הממסד, של הסוכנויות, או אפילו של ההיגיון. הוא נשען על הנחות, דיווחים חלקיים, ולעיתים על מה שנראה כתחושות בטן. ועם זאת, בעיני עצמו, די בהכרזה שלו כדי להפוך כל פעולה לאמיתית, אמיצה, מלווה בשיא מוסרי, כל עוד מצליחים לשכנע את קובעי הפרס שהוא זה שהציל את העולם.
וכך, באבחה אחת, טראמפ מאמין שהוא הפך את העולם לפחות מסוכן, את עצמו ליותר אמיץ, ובעיקר, לאיש שראוי לפרס הגדול מכולם. ייתכן שהוא טועה, ייתכן שהוא צודק, אבל דבר אחד ברור: המלחמה בעזה הפכה לכלי נוסף בדרך אל פרס נובל לשלום, והלחץ לסיים אותה מגיע ממקום אישי מאוד שמתחפש לאינטרס עולמי.