הצווים נשלחים, האכיפה התחילה, ומי שלא יתייצב - ייעצר! זו לא עוד ידיעה בחדשות. זו הצהרה. מתריסה. כוחנית, לא שוויונית. לא אחריות אזרחית - פשוט כפייה. אבל בואו נדבר תכל'ס. לא על אידיאולוגיה, לא על אמונה - אלא על מה שבאמת עומד מאחורי ההתנגדות החרדית לגיוס. הם לא מתגייסים - לא כי הם לא יכולים. הם פשוט לא רוצים, כי מבחינתם, המדינה לא קובעת. אלוהים הוא הסמכות העליונה. הם רואים בלימוד תורה את עבודת הקודש - וכל השאר? הבלי העולם הזה.
הצבא, החברה החילונית, הערכים המשותפים - כל אלה לא רלוונטיים עבורם. הם חיים בתחושת ניתוק. לא הם צריכים את המדינה - המדינה צריכה אותם. ואם התקציבים ייפסקו? מבחינתם, יהדות התפוצות תשלם. בדיוק כמו בגלות. זה לא סיפור של אמונה, זו שיטה. שיטה שנועדה לשמר עצמאות מוחלטת - תוך כדי קבלת תקציבים, בלי להתחייב לשום דבר בתמורה. ועכשיו כשהמדינה מנסה סוף-סוף לשנות את המצב - פתאום זה הופך ל"כפייה". אבל מה זה אם לא ניסיון מתמשך של מגזר שלם להישאר מחוץ למערכת - ולהמשיך להתקיים על חשבונה.
אני חילונית, ישראלית. אני חיה בתוך עמי, אני רואה את זה לא כוויכוח על דת, או על מאבק ערכי, זה קרב על אחריות. על נשיאה בנטל של מי שמשרת, עובד, משלם מיסים - מרגיש שהוא מממן מגזר שלם שלא מחזיר דבר . וזה הכאב האמיתי. לא שאין פתרונות - יש. אבל אין רצון! יש מי שמרוויח מהשבר הזה: פוליטיקאים שמבעירים אש, רבנים שמשמרים שליטה, ציבור שמובל בסיסמאות כמו "פרזיטים", "שוויון בנטל" - כאילו שאפשר לקנות שייכות בצו גיוס. אבל הבעיה האמיתית היא לא הגיוס. הבעיה היא חוסר שייכות. אי- אפשר לכפות שייכות. אי-אפשר לבנות אמון עם צווים. מדינה שמנסה להכתיב שוויון בכוח - רק מעמיקה את הקרע. מדינה, כמו גוף חי, לא שורדת אם כל האיברים עושים את אותו הדבר. אם תדרוש מהלב להיות ריאה, או מהכבד לחשוב כמו מוח — תקבל גוף קורס.
רוצים לפתור את זה באמת?. תבנו מודל שירות מגוון - צבאי, אזרחי, קהילתי, רפואי, חינוכי, תכבדו את השונות. תפסיקו לדחוף את כולם לתבנית אחת. כי מדינה היא לא פס ייצור. היא רקמה עדינה ואם נקרע אותה בכוח - היא לא תשרוד. מה שקורה עכשיו הוא לא תיקון - זו התנגשות, בין ציבור שמרגיש מנוצל - לציבור שמרגיש נרדף, בין מערכת שמסרבת להשתנות - לחברה שכבר נשברת מבפנים. וכמו תמיד בישראל - נלמד רק מהשבר, רק מהכאבים ורק כשנהיה מול החורבות, ואז אולי נבין. או שנבנה מדינה של כולם - או שלא תהיה מדינה בכלל.
הפוליטיקאים יודעים את זה. אבל הם בוחרים קואליציה - לא פתרון. במקום להנהיג - הם מתחבאים מאחורי סיסמאות ריקות, "סטטוס-קוו" "רגישות", מורכבות". אבל יש פתרונות. שירות מותאם, מסלולים אזרחיים, תמריץ במקום כפייה. מה אין? רצון. כי יותר קל לשמר את הקרע - ולגזור עליו קופון פוליטי. רוצים פתרון אמיתי? תפסיקו לפחד. תפסיקו להתנצל, תפסיקו להתכופף מול מגזר שמצהיר בגלוי שהוא לא רואה במדינה את ביתו. תדברו אמת. זה לא מאבק על דת, זה מאבק על צדק, על עתיד, על אחריות משותפת. מדינה לא יכולה לשרוד כשחלק מהציבור נושא בנטל - והשאר רק מקבל. זה לא ייגמר בטוב. זה כבר לא...
והכי כואבת היא העובדה שאנחנו לא נבין זאת דרך הידברות, אלא רק דרך שבר. רק דרך כאב ורק כשנעמוד על ההריסות - אז אולי נבין - בית לא בונים בכפייה אבל גם לא בוויתור.