אני מתקשה להבין את "סוד הקסם" של גדי איזנקוט. הוא אינו נראה לי כמו מגנט מנדטים טבעי. חסרה לו הכריזמה האישית הנדרשת ממנהיג פוליטי - תכונה הכרחית למשיכה ולהגדרה של מנהיג. איזנקוט נתפס בעיניי כאדם "אפור" במובן הבסיסי והאפרורי של המושג. אין ספק שהוא אדם הגון, ישר ומצפוני, אך תכונות אלו, למרבה הצער, אינן מספיקות ואף אינן הכרחיות להצלחה בזירה הפוליטית. דוגמאות רבות לכך מצויות לרוב.
איזנקוט יכול להיות מועמד מצוין, אולי אף טבעי, לתפקיד מספר שתיים ברשימה חדשה או במפלגה קיימת. שאיפתו להוביל כ"מספר אחת" לגיטימית, והוא אף רמז, ואולי אף אמר במפורש (למען הגילוי הנאות: לא שמעתי זאת ממנו ישירות), כי יהיה מוכן שלא להיות במקום הראשון בהכרח.
עם כל הכבוד וההערכה שאני רוחש לו, קשה לי להצביע על אמירה אחת מעניינת או משמעותית שיצאה מפיו, בטח שלא כזו שיכולה להיחשב יצירתית או פורצת דרך. לא שמעתי ממנו הצעה קונקרטית לחילוץ ישראל מהמצב הקשה בו היא שרויה. משהו בהופעתו מעורר חמלה. חמלה זו מתעצמת בהתייחס לאדם ששכל את בנו, גל ז"ל, במלחמה. אך מנהיג אינו אמור לעורר חמלה.
נטיית הלב המונחית על-ידי אמפתיה וסימפטיה היא להצביע עבור מפלגה שאיזנקוט יימנה עם הנהגתה הבכירה. עם זאת, מכיוון שבחירתה תיבחן, בין היתר ואולי בעיקר, על-פי זהות שאר האישים שיובילו אותה, מוקדם להצהיר על תמיכה עיוורת או אוטומטית בו.
כך או כך, אין ספק שנוכחותו של אדם כאיזנקוט בפוליטיקה מהווה בלם מסוים מפני תהליך זיהומה. תהליך זה הואץ מאוד בשנים האחרונות עם כניסתם לחיים הפוליטיים של אנשים לא ישרים, חסרי מצפון ומצפן, שרלטנים, תימהוניים וכיוצא באלה. בתוך הג'ונגל הפוליטי, הוא אומנם אינו מתנהל כחיית מחמד, וחוקי המערכת או היעדרם נהירים לו. דווקא בשל אי-תמימותו הוא כה מוערך. במקום שאין איש - הוא האיש. אני מקווה ומאחל לכולנו כי בין אם יהיה במפלגה זו או אחרת, הוא ימלא תפקיד בכיר בממשלה הבאה. אין ראוי ומתאים ממנו לכהן כשר הביטחון הבא של ישראל.